נורית שושנינורית (בת אליעזר ודבורה) נולדה בשלהי 1937, בתשרי ה'תרצ"ח. הייתה זו שנת מאורעות בארץ וכשתקפו את דבורה, אימהּ, צירים היא נאלצה לנסוע, מקיבוץ גבת לבית החולים בעפולה, באוטו משוריין כשמתלווים אליה כאבטחה עשרה נוטרים. ילדותה של נורית עברה עליה בקיבוץ גבת עד הפילוג בתנועת "הקיבוץ המאוחד" ב-1951. עד 1954 עסקו חברי הפלג של מפא"י בגבת, שהתאחדו עם חברי קבוצת השרון, בבניית נקודת ישוב חדשה. אלו היו שנים סוערות ומטלטלות מאד לחברי גבת ולילדיהם משני הפלגים. ב- 1954 עברה, נורית עם משפחתה, לנקודת הישוב החדשה שלימים ניתן לה השם: יפעת. בקיבוץ יפעת השלימה נורית את לימודיה בבית הספר התיכון (כיתות י"א-י"ב). בשנת 1956 יצאה להדרכה ב"נוער העובד" בנס-ציונה במסגרת "שנת שירות". בשנה זו היא גילתה את כישוריה בעבודה עם ילדים ונוער והתגבשה בליבה ההחלטה ללמוד הוראה. בשנים 1957-1958 שירתה בצבא כסמלת תרבות בפיקוד הנח"ל. בתום השירות הצבאי שבה נורית לקיבוץ יפעת ולאחר שנת עבודה בחדר האוכל ובמטעים, החלה להתמודד עם מוסדות הקיבוץ על זכותה לצאת ללמוד ולהכשיר עצמה כמורה. באותם ימים הייתה כל פניה כזאת למוסדות הקיבוץ פרובלמאטית מאד ומתסכלת. בתגובה ליחסם השלילי של מוסדות הקיבוץ יצאה נורית לחצי שנת שירות נוספת הפעם בקיבוץ יזרעאל. בשנת 1961 אישר הקיבוץ את לימודיה של נורית והיא למדה שנתיים בסמינר למורים בבית ברל והוסמכה כמורה בסוף שנת 1962. בשנים אלו כתבה נורית את שיריה הראשונים. בשנת הלימודים 1963 החלה לעבוד כמורה וכמחנכת בבית הספר היסודי בכתות ג'-ו' ביפעת. היו אלו שנים מאושרות בחייה של נורית. שוב לא חָלַק איש על כישוריה כמורה. הצלחתה הייתה ברורה והיא קשרה עם הילדים קשר עמוק ומשמעותי. בשנת 1967 אישרה אסיפת הקיבוץ פה אחד את צאתה של נורית ללימודים באוניברסיטת בר-אילן, היא למדה שם חינוך וספרות עברית עד שנת 1968. במסגרת שעורי החובה למדה שם נורית לראשונה מהו דף תלמוד ומהן הדרכים להתמודד עם החומר הזה. זה היה מפגש מלהיב ומרתק בשבילה מפגש שהשפיע על המשך דרכה. מסלול זה בבר-אילן נקטע עקב בעיות, שנוצרו בבית הספר בקיבוץ. נורית נקראה לשוב ליפעת ולקבל על עצמה כיתה שנותרה ללא מחנכת. בשנים 1969- 1975 המשיכה ללמד בבית הספר היסודי ביפעת. בשנים 1976 - 1977 למדה נורית ב"חוג למחשבת ישראל" וב"חוג לספרות עברית" בשלוחה האקדמית ב"אורנים". שנים אלה היו שנים פוריות מאד בשבילה, היא העשירה עצמה בידע ובגישה למקורות היהדות שהשפעתם עליה משמעותית מאד עד היום. רבים משיריה נכתבו בשנים אלה. במהלך שנת 1977 אימצה נורית את שי-שמעון בן השבע והפכה אותו לבנה לכל דבר. הבן הזה וילדיו-נכדיה: הלל, עקיבא-נתן ויוחאי הם משוש חייה של נורית כל הימים. נורית קטעה את לימודיה גם כדי שתוכל להיות עם בנה זמן רב יותר במשך היום וגם מפני שבבית הספר ביפעת חסרו מורים, נורית שבה ללמד ולחנך בבית הספר היסודי עד שנת 1981. נדמה היה לה באותו שנה, שהיא מיצתה עצמה בהוראה והיא עזבה את בית הספר היסודי וקיבלה על עצמה בשנת 1982 את עריכת עלון המשק. זו הייתה עבודה מעניינת ומאתגרת בשבילה, אך לקראת סוף אותה שנה פנתה אליה מנהלת חטיבת הביניים של בית הספר התיכון האזורי: "העמק המערבי" ביפעת וביקשה ממנה לשקול מעבר להוראה בכתות ז'. נורית החליטה לאחר התלבטויות רבות לנסות מסלול זה. האתגר היה גדול מבחינתה, אבל ניסיונה הרב כמורה מחנכת בבית הספר היסודי איפשר לה לעבור משוכה זו בקלות. כותבת תלמידה של נורית לשעבר: "נורית היא מחנכת ומורה! מי שזכה בה למד מעבר למילים. חוויות של יום יום: חיוכים והתעניינות אמיתית וכנה, שיעורים סוערים ומרתקים במקרא ובספרות והפעלות מיוחדות בחגים. החלטות מקוריות ויצירתיות: לפתוח חוג חלילית בהנחייה עצמית, בגיל בר המצווה לעשות עבודה על ה"פרשה" ועל ה"הפטרה" האישית ועוד. נורית ידעה לתת אמון ולנטוע ביטחון, לחנך לערכים ע"י דוגמא אישית, מבלי להטיף ולהסביר אותם. להיות קלילה ומבודחת וגם רצינית ומעמיקה. זכיתי להיות תלמידה של נורית בחט"ב והיום אני מורה ומחנכת בחט"ב בעצמי. משתדלת ליישם מה שלמדתי ממנה." כעבור שנתיים כבר לימדה נורית ספרות ותנ"ך בכיתות י', עד י"ב. יותר מ-10 שנים המשיכה ללמד בבית הספר "העמק המערבי" עד שביקשה לשחררה ולאפשר לה לעבור לעבודה בספריה של בית הספר. בשנים 1995-2001 ניהלה נורית את ספריית העיון של בית הספר "העמק המערבי" ובשנת 2002 עם הגיעה לגיל 65 יצאה לפנסיה. כיום עוסקת נורית מדי פעם בעבודות עריכה של ספרים ומאמרים, אך עיקר זמנה מוקדש לתחביביה: כתיבת שירים, ציור והאזנה למוסיקה. בשנת 2007 כתבה את הסיפור: "חליל מילל בואדי", כשהיא מנסה להחיות את תקופת "שופטים" המקראית על ידי סיפור מתח המתחולל באותה תקופה.
להורדת "חוט של מחשבה" - מצגת מיצירותיה של נורית |