מנחם שושני

מנחם נולד בשנת 1888 בעיר בְּרִיאַנְסְק, פלך אוריול שברוסיה. אביו גדליהו רוזנרוט הכהן נולד בעיירה קטנה ליד העיר קאליש שבפולין. אמו פייגה-מנוחה לבית אִתִין נולדה בעיר בריאנסק. סבתו, עמליה נישאה לסעדיה אתין ששרת שנים רבות בצבא הצאר ניקולאי ה-I במסגרת הקנטוניסטים-"החטופים".

כאשר השתחרר סעדיה מהשרות הצבאי הממושך הוא נהנה מזכויות-יתר מסוימות, ביניהן: הזכות להתיישב מחוץ ל"תחום המושב". סבתא עמליה, בעלה סעדיה וצאצאיהם גרו אפוא בבריאנסק (סעדיה היה יליד אוקראינה). כאשר נולד נכדה הבכור מנחם, הוא נרשם על שמה – מנחם אתין, משום שהסתבר שלאמו פייגה-מנוחה, כילידת בריאנסק, הייתה אמנם זכות ישיבה במקום ואילו לגדליהו בעלה, אבי מנחם, שהיה יליד פולין, לא הייתה זכות כזו ולכן רשמו את מנחם תחת השם אתין. בין הסבתא עמליה לנכדה מנחם נרקמו קשרים מיוחדים במינם. היא גידלה אותו כבנה ולא רק משום שבאופן פורמאלי היה רשום כבנה.

שנים מאוחר יותר ב-1905, שנת המהפכה ברוסיה לאחר תבוסתה במלחמת רוסיה-יפן, כאשר נתפס מנחם על-ידי הבולשת הצארית והורשע בעוון פעילות מהפכנית סוציאליסטית (ס.ר. "סוציאל-רבולוציונרית") הוא גורש לארץ גזֵרה, לירכתי צפון רוסיה לעיר הנמל ארכנגלסק בים הלבן (ים ברנט) שמבואותיו היו חסומים לאניות רוב ימות השנה בשל הקרח ואילו כל ימות השנה הייתה העיר שרויה בחשכה ובקור מקפיא. מנחם שמר על קשר מכתבים עם סבתו עמליה וסיפר לה על התנאים הקשים, על בריאותו המתדרדרת וטען שגופו לא יעמוד באקלים הקשה. סבתו עמליה פנתה לשר-הפנים הרוסי ודרשה ממנו, בהסתמכה על השרות הצבאי הממושך של בעלה בצבא הצאר ניקולאי ה-I כ"קנטוניסט" לשעבר, להעביר את נכדה למקום גזֵרה אחר. להפתעת כולם, פנייתה נענתה ומנחם הועבר לאסטרכאן, עיר נמל בדלתה של נהר הוולגה שנשפך לים הכספי.

מצבו הבריאותי של מנחם השתפר לאין ערוך. מזג אויר ממוזג, שמים בהירים, שווקים עמוסי ירקות, פירות ודגים לרוב. אוסף רבגוני ומעניין של עמים שונים ממרכז אסיה. המקום נראה צבעוני ושוקק חיים לעומת הכפור והחשיכה בארכנגלסק. בשנת 1906 עלה הדוד אהרן אתין, אח-אמו של מנחם לארץ-ישראל לאחר שמכר את בית הדפוס שלו בבריאנסק. הוא הביא עמו ארצה מספר מכונות דפוס ופתח דפוס עברי ביפו.

בשנת 1907 עלה גם סעדיה, אחיו של מנחם ונכדו של סעדיה אתין לארץ-ישראל, התגורר בביתו של הדוד אהרן אתין ועבד בבית הדפוס שלו כמגיה. כשהתבסס סעדיה ובעזרת הדוד אהרן אתין, הביא לארץ-ישראל את משפחתו שכללה: אב ואם, חמישה אחים ואחיות ואת סבתא עמליה. עוד ברוסיה עִבְרֵת סעדיה את שם משפחתו בתרגום מילולי מרוזנרוט - לשושן-אדום תחילה, ולאחר הגיעו ארצה - לשושני, וכך עשו גם אחיו ואחיותיו.

מנחם נשאר ברוסיה בגירוש, מרצה את עונשו. רק באוקטובר 1912 הגיע מנחם לארץ-ישראל, הצטרף למשפחתו ונכנס לעבוד אף הוא בבית הדפוס של הדוד אהרן אתין כמפעיל ואחראי על מכונות הדפוס. ב-1915 עם הצטרפות תורכיה למעצמות-הציר במלחמת העולם הראשונה גרשו השלטונות העותומניים, בפקודו של ג'מאל פאשה (הקטן), המפקד הצבאי של החזית המזרחית, כ-750 מתושבי תל-אביב ויפו, שהיו נתינים זרים והִגלו אותם למצרים. בין המגורשים למצרים היו הדוד אתין ואחיו של מנחם, נח שהיה צלם במקצועו. כעבור זמן מה הודיעו למשפחה על פטירתו של נח בגלל מחלת הטיפוס.

עם חשיפתה של ניל"י, רשת ריגול יהודית שפעלה מארץ-ישראל למען הבריטים, ניתנה לג'מאל פאשה הזדמנות לפעול נגד היישוב היהודי כולו בארץ-ישראל. באפריל 1917 גורשו 9000 תושבי תל-אביב ויפו מבתיהם ומעירם והוגלו למושבות ביהודה ובגליל. בין המגורשים, גם בני משפחת רוזנרוט. כך יצאו מתל-אביב ההורים ושלושת ילדיהם: טוניה (דִבְשָה) אהרן ואליעזר וכן סבתא עמליה והגיעו בשתי עגלות רתומות לפרדות עם מטלטליהם בערב פסח לסג'רה. שם התגוררו במשך שנה וחצי בביתה של האלמנה הגיורת שרה ניצ'אייב, שהייתה מטופלת בילדיה שלה, עד שובם לתל-אביב בשנת 1918.

ארבעת האחים הבוגרים: מנחם, סעדיה, יוסף ובלה נשארו לשמור עם עוד 13 שומרים ושומרות, באישור מפקד המחוז הקומנדנט העותומאני על תל-אביב העיר הנטושה. בראש קבוצת הנשארים עמד סעדיה שושני והמפקד על השמירה היה יצחק אולשנסקי, לימים נשיא בית-המשפט העליון במדינת ישראל – יצחק אולשן שהחליף בתפקיד את דב הוז שנאלץ לעזוב לתפקיד אחר.

בסוף קיץ 1917 נפטרה סבתא עמליה. אישה נמרצת ונחרצת שלגביה לא היה קיים מכשול שהוא בלתי עביר. דבר שהאמינה בו, שרצתה בו, לחמה למענו עד שהשיגה מבוקשה וכזו הייתה מלחמתה למען הישרדותו של מנחם בגירוש הרוסי. סבתא עמליה מתה שׂבֵעָת ימים ונקברה בבית העלמין בסג'רה. שום ציון לא הוצב על קברה, לפיכך אין יודע את מקום קבורתה המדויק. תושבי תל-אביב חזרו אל עירם בהתאם למקומות פיזורם. אלה שנדדו צפונה חזרו אחרונים לפי קצב התקדמותו של הצבא הבריטי בפיקודו של הגנרל אלנבי, בספטמבר 1918. כאשר גדליהו ופייגה-מנוחה ושלושת ילדיהם הצעירים חזרו לתל-אביב להתאחד שוב עם ילדיהם הבוגרים לאחר פירוד של שנה וחצי, התברר להם כי בִּתם בֵּלָה ובנם יוסף התגייסו לגדודים העבריים במסגרת הצבא הבריטי, עד לפירוק הגדודים ב-1921.

כשחזר הדוד אהרן אתין ממקום גלותו במצרים הפך את סעדיה לשותפו בבית הדפוס שנקרא מאותה עת דפוס אתין-שושני. ימים ספורים לאחר כניסת הצבא הבריטי ליפו נפגע בית הדפוס מפצצה שהרגה חמישה מפועלי הדפוס ופצעה אחרים. בשנת 1920 עקר בית הדפוס מיפו לתל-אביב. בשנת 1930 נפטר אהרן אתין ובית הדפוס עבר לבעלותו המלאה של סעדיה שושני. בבית הדפוס עבדו גם האחים: מנחם, יוסף ואהרן.

40 שנה עבד מנחם בבית הדפוס כמפעיל ומכונאי מכונות דפוס עד שיצא לגמלאות. עם בואו לארץ-ישראל הצטרף מנחם למפלגת "פועלי ציון" והיה חבר פעיל במפלגה ובמוסדותיה. הוא נבחר מטעם המפלגה כציר לאספת הנבחרים הראשונה. מנחם היה מראשוני ה"הגנה" בתל-אביב והיה פעיל בהגנה עם אחיו סעדיה וכן גם עם דב הוז. בביתו של מנחם היה "סליק" של ה"הגנה". במלחמת העצמאות, למרות גילו המבוגר, התנדב מנחם ויצא לשמירה בלילות, לאחר יום עבודה בבית הדפוס. את חברותו ופעילותו במפלגה ובהסתדרות סיים מנחם בטריקת דלת זועמת. דוד בן-גוריון דרש להכריז שביתה בבית הדפוס. מנחם התנגד וטען בפני בן-גוריון שלבית הדפוס אין הזמנות עבודה ואין ממה לשלם שכר לעובדים. בן-גוריון תבע ממנחם, בפני החברים באספה: "עליך להחליט, האם אתה האח של סעדיה או חבר בהסתדרות". תשובתו של מנחם הייתה זריקת כרטיס חבר המפלגה וטריקת דלת רועמת. מאז לא חזר מנחם לפעילות מפלגתית.

בשנת 1919 נשא מנחם לאשה את דבורה לבית קלויזנר, אחות בית חולים במקצועה. דבורה, ילידת העיר טרוקי שבליטא. אביה, חוכר יערות ובעל אחוזה. דבורה גדלה באחוזת המשפחה והתחנכה בוילנה. היא עלתה לארץ-ישראל בשנת 1914 והיא בת 17 עם אחיה הצעיר ממנה יחזקאל. שניהם עלו בגפם. דבורה עבדה תחילה כפועלת חקלאית בפרדסים בפתח-תקווה ולאחר מכן הפכה לאחות בבית חולים.

מנחם ודבורה גידלו שלוש בנות: עמליה, מרים ותמר. מנחם בנה לו בית ברחוב העבודה בתל-אביב בשכונת מרכז בעלי מלאכה. כן יזם והקים יחד עם בעלי בתים אחרים את בית הכנסת "גאולת ישראל" ברחוב מרכז בעלי מלאכה, נושק לגינת שינקין.

דבורה נפטרה ביום ל' בחשוון תש"ך – 1960. מנחם נפטר ביום ג' בתשרי תשכ"א – 1961. שניהם קבורים בבית העלמין ב'קריית-שאול' בתל-אביב. פייגה-מנוחה וגדליהו נקברו בבית העלמין הישן שברחוב טרומפלדור בתל-אביב.

מקורות:
1. סִפרה של נורית שושני – 'בכלים שלובים' – בהוצאת 'קורות' 1993.
2. רשימותיו של א. ש. שטיין מתוך חוברת 'דיוקנאות' – דיוקנו של סעדיה שושני – בהוצאת מ. ניומן.
3. דברים שסיפר מנחם שושני לבני משפחתו.

רשם: חנוך אורן – חתנו.