אליעזר גורודיסקי / זיכרונות

אליעזר-יונה (לזיק) גורודיסקי
(כ"ה ניסן ה'תרפ"ו [9/4/1926] – כ"ט כסלו ה'תשע"א [6/12/2010])

הקשר המשפחתי לרחל וצבי גורודיסקי

חנה לבית לוינשטיין, שעלתה לארץ-ישראל לפני מלחמת העולם הראשונה נישאה לסעדיה שושני. הם העלתו בתום אותה מלחמה את אמה של חנה שרה-אסתר ואת שתי אחיותיה – רחל ושלומית - ממקום גלותם ברוסיה.

האחות רחל פגשה את צבי גורודיסקי תושב רחובות ונישאה לו. המשפחות של חנה ורחל היוו יחידה משפחתית הדוקה במשך כל שנות חייהן ולאחר מכן. מכאן הקשר לאתר המשפחתי של משפחת שושני, שבו מתארח דף זה.

תוכן העניינים:
(ניתן ללחוץ על הכותרת כדי להגיע ישירות לאותו חלק במסמך)

ילדותי

זכורים לי מילדותי המוקדמת מאורעות תרפ"ט. בשעות הערב היו כל הגברים מתאספים על גג ביתו של גורפינקל ומאחר וגרנו בבית האחרון והקיצוני שבמושבה נאלצנו לקראת לילה ללכת לישון אצל דודתו של אבי שהייתה גרה במרכז המושבה. כשהייתי כבר כבן 4 או 5 הגיע לביקור במושבה אחד הנציבים העליונים. כל המכובדים חיכו לו על יד ביתו של לייזר יעקובסון הגביר של המושבה. ביתו היה ברחוב הרצל בערך מול רחוב ויצמן. היינו מספר זאטוטים שחיכו לבואו של "המלך" (כך הוסבר לנו). כשהנציב הגיע וירד ממכוניתו לפני שניגש למכובדים ניגש ישר אלינו הילדים ולחץ את ידינו. כשחזרתי הביתה אמרתי לאמי שאני לא רוחץ את הידיים מאחר ו"המלך" לחץ לי אותן.

בילדותנו המשחקים המקובלים ביותר היו ה"דוּדס" וכמו בחגים, ליד בית-הכנסת – "עגל משוגע", סוס ארוך וכו'. מעניין למה הם נעלמו מהנוף.

על יד בית הכנסת הגדול היו שתי בריכות-מים, אחת מהן חדשה יחסית שהייתה בנויה על עמודים וגובהה היה מספר מכובד של מטרים. ואילו השניה שהייתה בינה ובין בית הכנסת הייתה שטוחה ונמוכה. עליה היינו משחקים בין היתר בחגים ב"עגל משוגע". לימים החליטה המועצה להרוס אותה ואת כל האבנים הביאו לרחבה שליד העירייה הישנה (בית סטולבוף) ברחוב גלוסקין והן שימשו לאבן יסוד במקום אבני הסולינג שכנראה עלו די הרבה כסף. הסולינג ששימש אז כיסוד לכבישים שנסללו במושבה, היה מובא במשאיות של חברת "מטען" (שהייתה שייכת ל'דרום-יהודה'). משום מה, לפני הסלילה היו זורקים אותם מהמשאיות והיו מסדרים אותם בצורה מסודרת כנראה לצורך מדידה. באותה תקופה היו באים לרחובות מדי פעם שני אחים משוגעים – זלמן ומנחם והיו מסתובבים במושבה לקבץ נדבות, אחד הנהגים קרא להם על מנת שיעזרו לו לזרוק את האבנים. התנאי שלהם היה שהרב יורה להם לעשות זאת. ושני המשוגעים האלה לא סתם באו לרחובות אלא היות ואִמם הייתה עוזרת בית באחד מבתי האיכרים. כשהם היו מזהים אותה היו אומרים אחד לשני ביידיש: "אות איזי", "אות איזי" (הנה היא, הנה היא).

זכורני שכשהם היו באים לחצרנו, אימא הייתה מגישה להם כוסות תה ולחם מרוח במשהו בנוסח הימים ההם. הם מצדם היו שואלים תמיד את אותן שאלות ביידיש: מה היום, מה מחר, מה אתמול וכיוצא באלו. אנחנו היינו עומדים בצד וצועקים – זלמן ומנחם משוּגִים (משוגעים). העגלון הערבי עבדאללה ניגש אלי ואמר לי בערבית כי דבר זה שאנו עושים, לא יפה, מאחר והאנשים האלה "קדושים" (אמונה ערבית). בין יתר המשוגעים במושבה היה גם טוביה המשוגע שתמיד היה עם סיגריה בפה ולבוש בחולצה לבנה ומכנסיים אפורים, כולל בחורף. סופו שמת משחפת.

בכל יום רביעי היה מופיע מקבץ נדבות שקראנו לו 'ז'בוטינסקי' מאחר וטען שלחם במלחמת העולם הראשונה בצבא הבריטי בפיקודו של זאב ז'בוטינסקי. ביום רביעי הייתה אימא סוגרת את הדלת על מפתח מאחר שאם מישהו לא היה נותן לו לפחות ½ גרוש הוא היה משתולל וכולם פחדו ממנו. באחת הפעמים הוא השתולל אצלנו מאחר ואימא נתנה לו דרך האשנב רק 2 מיל, כי פשוט לא היה ולמזלנו הגיע סרג'נט גוטליב לקנות חלב וכשהוא ראה סרג'נט משטרה הוא פשוט ברח.

אותו גוטליב היה הסרג'נט של מייג'ור חלים בסטה, קופטי מצרי ששרת במשטרת רחובות ולאחר מכן עבר לשרת בחיפה ושם נהרג על ידי מתנקשים ערבים במאורעות 7-1936. כשארונו הועבר ברכבת למצרים, כל בני המושבה ירדו לתחנת הרכבת לתת לו את הכבוד האחרון.

כפי שכבר הזכרתי, אבא ניהל פרדס גדול של האחים לוינסון שהיה על יד קבוצת שילר והוא היה אורח כבוד בחנוכת הנחת אבן הפינה לבית הראשון שם. בהזדמנות חגיגית זו הוא לקח את אימא ואותנו כך שהייתי עד לחגיגה ציונית.

במאורעות 1939-1936 נהרגו במסמייה (יש שם מצבה), עובדי חברת החשמל ונוטרים ששמרו עליהם. את הגופות הביאו למשרד של חברת החשמל שעבר בדיוק אז לביתו של בכור לוי שהיה שכננו. כך שלא ישנתי כל הלילה מפחד.

אין שום ספק שבשנת 1937 באותו ערב שהיה הרצח של משפחת דומניץ בכפר גיבטון, ידעו בהגנה משהו על כך מאחר ולמרות שהייתי רק בן 11 נשלחתי בערב (בחושך) לשכונת מילר להודיע לאנשים שעליהם לצאת לשמירה בגלל חשש כבד שיקרה משהו. ואמנם החשש היה מוצדק אבל כמובן שלא ידעו בדיוק מה יקרה.

בילדותנו, פעם אחת כשבן דודתי יונה שושני בילה אצלנו, אחי, שהיה בן 3 הוריד לי על הראש מעדר. אימי רצה איתי לדר' חנניה פיינשטיין שתפר את החתך והזריק לי זריקת אנטיטטנוס. לאחר שאחי הכה אותי במעדר רציתי להכות אותו בחזרה אבל בן הדודה מנע זאת ממני ואני בתגובה שברתי לו את האף – עם מעדר. ועוד מאותה תקופה. שלוש פעמים בשבוע, בקיץ, היינו שלוש משפחות, נוסעים, להתרחץ בים תל-אביב. פרט לנו היו גם גב' מוקסיי עם בניה יעקב ומוטי וגב' גוטליב עם בנותיה שולמית ורותי ובנה דוב. זאת הייתה חגיגה של ממש.

כשסללו את רחוב הרצל, בערך ליד תחנת המשטרה (אז היה שם מגרש הכדורגל של "הפועל") היו מביאים את הזפת בחביות. היה יום חג ואימי הלבישה אותי בבגדים לבנים של מלח. כמובן שתוך כדי המשחקים עם הזפת חזרתי כולי שחור והלכה לאיבוד חליפת המלח.

באחד מימי הכיפורים כשבאנו עם אבא לבית הכנסת הגדול לתפילת נעילה ראינו להפתעתנו אוטובוס ליד בית הכנסת. התברר שאחד המייסדים, אהרון איזנברג, התעלף מהצום, נלקח משם ונפטר באותו יום. ואגב בית הכנסת, באחד מהחגים שבימים הנוראים הגיע לבית הכנסת משוגע לא מוכר שהיה גם שיכור והתחיל להשתולל. קורפורל גרייבר בעזרת כמה צעירים השתלט עליו ואסר אותו (המשטרה הייתה באותו הרחוב).

כשעלה היטלר לשלטון הגיעו לרחובות יהודים רבים בעלי השכלה גבוהה כגון רופאים וכדומה ואז האינטיליגנציה הרחובותית התחילה 'לגרמן' את היידיש שלה בכדי שיוכלו להתחבר עם העלייה הברוכה מגרמניה. וכך, פעם אחת גב' לוריה נשאלה על ידי שלוש ייקיות למה היא לא אמרה להם שלום היא ענתה: אנטשולדיק מיר, איך הוב נישט גיזיין, דר זונה גיווין אף מיין פוּנים). והיא הייתה בטוחה שהיא מדברת גרמנית. זאת הייתה למעשה יידיש שבה נאמר: סליחה, לא ראיתי כי השמש הייתה מול הפנים. בגרמנית צריך להגיד:  Entschuldigen sie ich hab nicht bamerkt die sohnne war auf mein gesicht..

בין היתר הגיעו לרחובות מספר לא מבוטל של עולים פליטים מגרמניה והגיעו גם שני שחקני כדורגל – מקס ופרציגר. לעומת פרציגר שהיה קטנצ'יק, מקס היה די מלא ואולי אפילו שמן ורחב. במשחק הראשון שהם שותפו ב'מכבי' רחובות, שיחקה הקבוצה נגד קבוצת 'מכבי' תל-אביב שהיא ו'הפועל' תל-אביב היו אז הטובות ביותר הארץ. מיד עם שריקת השופט לתחילת המשחק נכנסו מקס ופרציגר עם הכדור לתוך שערה של 'מכבי' תל-אביב. הם היו פשוט שחקנים גדולים לעומת האחרים (תוצאת המשחק הייתה 1:1). הם לא נשארו זמן רב בארץ וחזרו לגרמניה. בשנת 1937 הגיעה לארץ לסיבוב משחקים קבוצת 'הכח' ברלין – ואת מי ראינו שם בין היתר – את מקס. בתום סדרת המשחקים הם חזרו שוב לגרמניה. תמימים.

לאחר חנוכת ארמון וייצמן נידבה הגברת וייצמן לנשות ויצ"ו את הארמון לצורך קיום נשף צדקה. המחיר נקבע ל-1 לא"י (סכום גדול למדי). רבות מנשות המושבה לא יכלו להרשות לעצמן את הלוקסוס הזה. אבל היו גם כאלה שלמרות מצבן הקשה הלכו לנשף ומי יודע כמה זמן לקח להן להחזיר את ההלוואה.

באחד מערבי יום כיפורים חזרנו מתפילת כל נדרי ולמרות שכולנו היינו חילוניים הרגיז אותנו יהודי בשם יעקב פרבר שהלך במרכזו של רחוב הרצל ועישן סיגריה. אברהם נוטמן לא חשב הרבה והכניס לו בוקס בפרצוף ויעקב עף לצד השני של הכביש.

בערב שמחת תורה היה מנהג קונדסי להחליף שלטים בחנויות. ילדים, גדולים ממני הורידו את השלט של המכולת של שמואל ודוב פורר ושמו במקומו שלט של סנדלר. דוב פורר תפס אותם והכריחם להחזיר את השלט שלו. על כל המעשה הזה צפה שוטר חרש בריטי בשם הרי בולטון ומאחר שהבין שזה המנהג, לא התערב. כשדוב פורר פתח את חנותו והכניס את השלט ביקש ממנו הבריטי שימכור לו מספר חפיסות שוקולד והוא חילק אותם לנו. כנראה שהוא נהנה מהעניין.

עם עליית היטלר לשלטון הגיעו לרחובות הרבה רופאים מגרמניה. ביניהם דר' לחמן, רופא עיניים קטן, שמן ועגלגל, ומרכיב משקפיים. הוא, ביחד עם משפחת מוזיס (שניהם היו רופאי ילדים) בנו בית דו משפחתי שעומד עד היום ברחוב וייצמן פינת יעבץ. אימא לקחה אותי לבדיקה אצלו. באותו זמן הוא ניסה ללמוד עברית. הוא רצה שאפתח את העיניים אבל הוא טעה ואמר לי: 'סגור'. עשיתי כמצוותו. הוא חזר שנית: "לסגור, לסגור" ומאחר ושוב ושוב סגרתי הוא התרגז וצעק בגרמנית Ouf machen.

ברחוב בנימין - מרחוב נורדאו ועד לבית הכנסת היו בנויות מדרגות על מנת להקל על הטיפוס במעלה הרחוב. בתחילת שנות ה-30 כשהתחילו להגיע עולים מגרמניה, החליטו במועצה לסלק את המדרגות על מנת ליצור מקומות עבודה לחלק מהעולים.

משפחה

בילדותי הייתה לאחות סבי חנות לממכר יינות. באותה תקופה טרם מילאו ביקבים את הבקבוקים. המילוי נעשה בחנות בידי בעל החנות מתוך חביות שנשלחו מהיקבים, בעזרת צינור גומי (דוּפיה דקה) אל תוך בקבוקיו. והיה, ובא קונה שרצה משהו מיוחד, היה מביא אתו את בקבוקיו ואותם היה המוכר ממלא במקום. באותם ימים חופשת הקיץ מהלימודים בבתי הספר הייתה מתחילה בט' באב ונמשכת עד לאחר 'שמחת תורה'. ולפיכך, לפני החגים העיקריים – 'ראש השנה' ו'פסח' - תמיד היה לנו חופש. וכך התאפשר לי ללכת ל'דודה' ולעזור לה למלא את בקבוקי היין לקראת החג. הסיבה העיקרית לרצוני ללכת 'לעזור' הייתה כדי לשמוע סיפורי משפחה מה'דודה', בתמורה לעזרתי. לצערי, פרט לסיפור אחד, היתר נמחקו מזיכרוני. ובזיכרון בודד זה הייתי רוצה להתחיל את זיכרונותיי.

מוצא המשפחה היה מעיירה קטנה ברוסיה הלבנה ששמה 'גורודיאה'. היהודים שבה התפרנסו מיצירת יין שרף ('ברונפען'). ובאותה עיירה נידחת בתקופת המאה ה-17 לערך, היה מחנה של צבא הצאר. החיילים הרוסים שוכני המחנה אהבו את הטיפה המרה ואצל היהודים השיגו אותה בקלות אך בעיית השיכרות הטרידה את הצאר והוא הורה לגרש את היהודים מהעיירה ולא חשוב לאן, העיקר שלא יהיו בקרבת חייליו. הקהילה גורשה למרחק לא גדול במיוחד, אל העיירה שהייתה מפורסמת בעולם ה'ישיבות' היהודי היא העיירה 'מיר' שהייתה כ-80 ק"מ מעיר בירת רוסיה הלבנה - 'מינסק'. אנשי מיר כינו את כל יוצאי קהילת 'גורודיאה' – "דר גורודיסקיס".

צחוק הגורל – ברחובות, ניקרא הסבא רבא ר' שמואל מירר על שם העיירה מיר אך ברבות הימים אימצו רוב בני הקהילה את השם גורודיסקי אף על פי שלא בהכרח הייתה קירבת משפחה בין כולם.

הסבא רבא ר' שמואל בר ר' הרב פרץ היה מקורב לתנועת 'תחיית ציון' ושימש כעיתונאי עיתון 'המגיד'. באותם ימים, היהודים החרדים לא העזו לדבר בשפה העברית בהיותה לשון הקודש והשימוש בה על ידם היה מיועד לתפילות בלבד, והם החרימו את הסבא רבא מאחר והשתמש בשפה העברית בכתיבה ובדיבור.

בשנת 1888 קם הסבא רבא ועלה לארץ הקודש וכפי ששמעתי מפי אבי בילדותי לא אפשרו לו הטורקים שליטי המקום אז, לרדת בחוף יפו והוא נאלץ להמשיך עם האנייה עד נמל ביירות ושם ירד - חסר כל. ביאושו הרב, התהלך בסביבה ובעוברו מעל גשר, מצא אוצר גדול של מטבעות – פרנקים זהב (הכסף השולט והחזק של אז באזור). לאחר מכן לא הייתה לו כבר כל בעיה והוא הגיע בנקל ליפו. בדיוק באותו זמן הָגִיעוֹ ליפו, הגיע זמן התשלום שהיה על יהושע חנקין לשלם עבור אדמות 'דוראן' ומאחר שלא היו בידי חנקין הכספים לביצוע התשלום, הוא הלך אל הסבא רבא, כי נפוצה שמועה ביפו שהגיע לשם יהודי עתיר ממון. חנקין שידל את הסבא רבא לקנות חלקת אדמה מאדמות 'דוראן' ואמנם, הסבא רבא רכש כ-800 דונם. למעשה, השטח שרכש הסבא רבא היה השלישי בגודלו מכל הרכישה. החלקה הראשונה בגודלה נרכשה על-ידי חברת "מנוחה ונחלה" ומהרוכשים הבודדים רכש א. י. דונדיקוב כ-1000 דונם. לאחר שהתחלתי כבר בכתיבתי זו הביא לי נכדו של אח סבי (מאיר) – צור קרדו – מסמכים שנשארו בבית סבו, כי הסבא רבא התגורר באותו בית עם בנו מאיר. ממסמכים אלה מתברר שלסבא רבא היו 2 חוזים שנחתמו עם יהושע חנקין. האחד על כ-700 דונם וחוזה נוסף על 350 דונם.

סבא רבא הביא אתו את אשתו וילדיו הקטינים ולאחר שהתיישב במושבה עם ייסודה וראה כי טוב, החליט לקרוא לילדיו הבוגרים לבא לארץ ישראל. ב'מיר' נשאר סבי ר' יצחק יוסף, בנו של ר' שמואל. בבואו של הסבא לרחובות הוא היה מטופל במשפחה די גדולה - אישה ו-5 ילדים וכמו-כן העלה אתו את אבי- סבתי בשנת 1896. כל המשפחה עסקה בחקלאות ובעבודה ציבורית. לסבא רבא היו 3 בנים ו-5 בנות, שכולם הגיעו לארץ ישראל. אך לא כולם נשארו ברחובות, או בארץ. 2 מבנותיו ואחד מבניו ירדו לדרום אפריקה ובתו השלישית ירדה לאוסטרליה, אך לימים חזרה ארצה ורכשה חנות יין. בכורו של סבא נפטר בעודו בגולה וסבא הגיע לארץ עם אשתו ואביה ו-5 ילדים. כאן בארץ נולד לסבתי בנה השישי ובשנת 1902 היא הלכה לעולמה. 3 שנים לפני כן נפטר אביה הסבא רבא השני שלי, ר' משה (בעל קרקע) רינשטיין. לאחר מכן התחתן הסבא בשנית ואשתו השניה ילדה לו 5 ילדים נוספים. פרט לבן אחד שהלך לעולמו באמריקה, כולם נפטרו בארץ ורובם גם קבורים ברחובות. אחד קבור בקיבוץ חפצי-בה ואחד בקיסריה.

סבא יצחק יוסף גורודיסקי נפטר ב-1912 והוא קבור בהר הזיתים בירושלים, מאחר שנפטר בבית חולים בירושלים. לאחר איחוד ירושלים בשנת 1967, נסעו דוֹדָי להר הזיתים ואִתרו את קברו וכל המשפחה עלתה לקבר. אני זוכר שפעם בשנה,

ביום הזכרון לסבי, היו אבי ודוֹדָי יהודה וחיים לובשים בגדי חג, לוקחים מונית ועולים לקברו. אבי נפטר בעוצר הגדול, אור ליום י"ב אדר תש"ז (4/3/1947). ואילו אמי חייתה 32 שנים כאלמנה ונפטרה בערב יום השואה בשנת תשל"ט (1979).

אבי צבי נולד במיר בשנת ייסוד רחובות ועלה לארץ בהיותו בן 6. אימי רחל ילידת 1896 שמוצאה מהעיירה שאקי שבליטה, עלתה ארצה בתחילת שנות העשרים עם אמה – שרה-אסתר לוינשטיין ואחותה שלומית. בלי הסבא מאחר והסבא, אב אימי ר' יונה-אליעזר לוינשטיין נפטר בגולה. בארץ הייתה כבר אחות אימי, דודתי חנה שהייתה נשואה לסעדיה שושני. דודתי רחל - אשתו של דודי יהודה גורודיסקי, שהיה ראש המועצה המקומית השלישי של רחובות וכיהן בתפקיד כ-15 שנים, וכמו כן היה גם יושב-הראש הראשון של חבר המועצות המקומיות היהודיות - היא שעשתה את השידוך והכירה ביניהם. החתונה התקיימה בחודש ניסן 1924 בביתו של דודי סעדיה שושני בתל-אביב. את סבי, אביה של אימי לא הכרתי מאחר ונפטר לפני עלותה של אימי ארצה. סב זה היה למעשה ראש העיר במקום מגוריו אך מאחר וליהודי אסור היה לשאת בתפקיד זה – רשמית הוא היה המזכיר.

לאבי היו 11 אחים מאביו יצחק יוסף גורודיסקי

מאשתו נעשה – יהודה, חיים, צבי, יום-טוב, בן-ציון ובניהו

ומאשתו שרה זלדה – פרץ, מנחם, יהושע, שריה ועזריה

אני נולדתי בכ"ה ניסן תרפ"ו (9/4/1926) ואחי ספה כשבוע לפני ראה"ש, בכ"ד אלול בשנת תרפ"ט (29/9/1929). כשאני נולדתי, גרנו בבית ראש המועצה הראשון של רחובות הא' יצחק כהן, שהיה מורה. באותה תקופה גר גם באותו הבית דר' מרשוב, רופא המושבה, וכן, משפחת אנציו סירני. חצר הבית עצמה הייתה לרשות אבי שקיים בה רפת, לול עופות ואורווה לבהמות עבודה. בשנת 1928 בהיותי בן שנתיים, עברנו לבית משלנו ברחוב גלוסקין – שהיה אז 'סוף העולם'.

התחתנתי עם אשתי – אדית לבית כץ – עולה חדשה מארגנטינה. במקור היא הייתה ילידת פרנקפורט על נהר האודר. בשנת 1938 היגרה משפחתה לאורוגואי ומשם לארגנטינה. אשתי הגיעה ארצה בשנת 1956 ובמרץ 1957 התקיימה החתונה. בכורי שמוליק נולד ב-6/7/1958 עדיין בבית היולדות ברחוב בנימין, ואילו בני השני תמיר – כשמו כן הוא, 190 גובה, נולד כבר בבית החולים קפלן. אמה של אשתי, בטי כץ לבית רוזנשטיין הייתה ילידת גרמניה מזה דורות ואילו אביה, שמואל היה יהודי פולני שברח לגרמניה כדי להימנע מלשרת בצבא. כתוצאה מנישואיה לחסר נתינות, איבדה אמה את ה"זכות" להיות נתינת גרמניה. אמה של אשתי נפטרה ביולי 1963 ואילו אביה נפטר בנובמבר 1957.

בילדותי היינו נוסעים לתל-אביב ברכבת מאחר ובתקופה מסוימת ב"הדרום" (קבוצת הסעות שקדמה ל"דרום יהודה") גבו 7 גרוש לכרטיס ואילו ברכבת – 2 גרוש בלבד. הבעיה ברכבת הייתה שבעוד ובאוטובוס הנסיעה ארכה כשעה, ברכבת זה לקח כמה שעות. בלוד היו צריכים להחליף רכבת והיו ממתינים לכך הרבה זמן. יום אחד התקלקל הארנק ואימא לא יכלה לפתוח אותו. לעזרתה בא הקונדוקטור ותיקן אותו.

מדי פעם בקיץ הייתי מבלה אצל דודתי חנה שושני על מנת שאוכל ללכת לים עם בני דודתי שמואל ז"ל ויבל"א יונה. בשבת אחר הצהרים ארחו הדוד והדודה אורחים רבים. הדוד אִיסָאי (סעדיה שושני) היה דמות ציבורית ידועה. באחת הפעמים הגיעו כל ראשי ההסתדרות בתל-אביב להתארח בביתם. אם אינני טועה היו ביניהם דב הוז, אליעזר פרלסון, זברסקי וששמותיהם נשכחו ממני. האווירה הייתה מאוד ידידותית, האורחים שתו תה ואכלו עוגה (הכיבוד של אז) ולבסוף נפרדו בידידות והלכו להם. באותו שבוע היה כתוב בעיתון "הבוקר" שבישיבת העירייה הייתה התנגשות חריפה בין הגוש האזרחי (שסעדיה היה נמנה עליו) לבין גוש ההסתדרות. ומסיבה זו לא קלטתי למה כל האורחים האלה הגיעו. שאלתי את דודי בקשר להתנגשות הנ"ל וכיצד זה מתיישב עם ישיבתם ביחד באירוח. הוא ענה לי בשתי מלים – כשתגדל תבין.

כשמפא"י ניצחה בבחירות לעירית תל-אביב ומרדכי נמיר נבחר במקום חיים לבנון הם הציען לדודי שהיה סגנו להמשיך להיות בהנהלה. המציע היה יהודי בשם שכטר שהיה ממנהיגי מפא"י בתל-אביב. דודי ענה לו בנושא גננות, כי הוא היה אחראי על הגנים בתל-אביב אך הוסיף – אני מוכן להמשיך אך לגבי ההנהלה, אני כבר סוס זקן מדי בכדי להחליף עגלה.

למנחם שושני, אחיו של דודי סעדיה היה בית ברחוב העבודה בתל-אביב. בחצר ביתו היו שני עצי תות גדולים והחצר הזכירה חצרות במושבות. מידי פעם הייתי הולך עם בני דודתי לשם תוך הרגשת פחד מהשכנים בבית הסמוך, משפחת שור. למשפחה זו היה בן ששמו היה אליהו ושהיה לו פרצוף מפחיד (ייתכן שהיה מונגולואיד). כמן-כן הייתה שם ילדה ששמה היה שושנה, שהייתה חברה של תמר ומרים בנותיו הצעירות של מנחם, ושנפטרה בדמי ימיה.

דודי היה אחראי ציבורית על גני העיר תל-אביב. כשסיפרתי לו פעם שאנחנו עוקרים עצים בפרדס הוא שאל אותי אם אפשר להעביר עצי הדר בוגרים ממקומם למקום אחר. מאחר והגננים בעירייה עשו זאת עם דקלים. לימים נתקלתי בהעברת עצים בוגרים בפרדסים של משפחת רום. העצים חיו, אך הם לא היו רנטביליים.

לסבתי בעיירה הליטאית היו בין היתר אווזים. יום אחד כל האווזים מתו. הסבתא ובני ביתה מהרו למרוט את נוצות האווזים ותוך כדי המריטה קמו האווזים לתחייה. התברר שמישהו שפך בבור האשפה "ברומפן" (יי"ש) מקולקל והאווזים שתו והשתכרו.

לאחות סבי, הדודה אַלטֶע, הייתה רפת וגם לול תרנגולות. כשהייתה אוספת ביצים, תמיד השאירה אחת במקום ההטלה כדי שהתרנגולות יטילו באותו מקום. יום אחד המליטה אחת הפרות ולד מת . הפרה לא הייתה שקטה ולא נתנה שיחלבו אותה. ואז לקחו את הולד המת ומלאו אותו בקש כך שברפת עמדו, עגלה או עגל מפוחלצים בכדי שהפרה תיתן שיחלבו אותה.

כשנולדתי, גרנו בבית ראש המועצה הראשון של רחובות הא' יצחק כהן, שהיה מורה. באותה תקופה גר גם באותו הבית דר' מרשוב, רופא המושבה, וכן, משפחת אנציו סירני. חצר הבית עצמה הייתה לרשות אבי שקיים בה רפת, לול עופות ואורווה לבהמות עבודה.

בשנת 1928 בהיותי בן שנתיים, עברנו לבית משלנו ברחוב גלוסקין – שהיה אז 'סוף העולם'.

יום אחד כשהיינו ילדים הצטרפנו בן-דודי ואני לעגלון הערבי ונסענו אתו בעגלה. בדרך עברנו מתחת לחוטי כביסה. בן-דודי תפס בחוטים, העגלה המשיכה לנסוע והוא נשאר תלוי על חוטי הכביסה.

כשנפטר דודי יהודה הוא השאיר את אשתו רחל מחוסרת כל.לדודי היה ידיד נפש בשם אהרונוביץ, מבכירי ההסתדרות. הוא הכריח את מ"מ ראש המועצה – בן-ציון הורביץ להעמיד להצבעה במועצה הצעה להעניק לדודתי מענק חד-פעמי של 600 לא"י. לגוש הימני לא הייתה ברירה אלא להצביע בעד וכמו כן לאנשי ההסתדרות. הדבר בא לאישורו של המושל הבריטי קרוסבי וללא היסוס הוא אישר את הדבר. אגב המושל קרוסבי וכל צמרת השלטון הבריטי במחוז הדרום נוכחו בלוויתו של דודי. דודי אהב מאוד לארח. בזמנו הוא נהג מדי פעם לארח את הרב הראשי של צבא אנדרס הפולני. באחת ההזדמנויות הביא אתו הרב, קורפורל צעיר והבחור השאיר רושם אדיר על דודי בשפה העברית הצחה שהוא דיבר. לימים כשהממשל חידש את פרסומי ה-'Wanted' (דרוש) ופרסם את תמונתו של אותו קורפורל על לוחות המודעות התברר שהבחור היה לא אחר מאשר מנחם בגין.

בעוד שבחצרות הסמוכות של דודָי יהודה וחיים היו אופים את הלחם לבד, אנחנו היינו קונים את הלחם מאליהו, מחלק הלחם של מאפיית 'יהודה'. אני תמיד אמרתי לאימא שאני רוצה לחם אפוי (כמו זה של הדודים) ולא לחם קנוי. הלחם האפוי שלהם היה עשוי מקמח מאוד פשוט (כנראה מתערובת של חיטה, דורה ושעורה) אבל הוא היה הרבה יותר טעים.

אגב סיפור אכילה. באחד היימים נכנסנו אני ובן דודי יעקב למסעדת גפלה בשערים. מה שאני אכלתי הוא אכל ומה שאני שתיתי הוא שתה. שילמנו ויצאנו. אני נאלצתי לפתוח את החגורה והוא אמר לי: אם לא הייתי מתבייש הייתי חוזר למסעדה בחזרה. בזמן הצנע נכנסתי עם אותו בן דוד למסעדת "בית חנן" בתל-אביב. בן דודי אמר לי לא לדבר והכל יהיה בסדר. לאחר מנה ראשונה שהייתה כמובן חומוס, הוגשה צלחת מלאה "פרפרלך" בצורת קונוס. אמרתי לבן דודי שאני לא אוהב את זה. הוא הורה לי לשתוק ולהתחיל לאכול. מתחת לפרפלך היה סטייק רציני. רק כשגמרנו את המנה היה מותר לי לדבר והזמנו מעלבי.

אחות סבי הלוותה לאח אחר כמה מאות לא"י. היות והאח והאחות לא דיברו ביניהם, מדי כמה חודשים הוא היה כותב קבלה בסך 3 לא"י, אני הייתי לוקח את הקבלה ומחתים את אחותו ואז הייתי מקבל ממנו את הכסף ומעביר אותו לאחותו. תמורת זאת נתנה לי הדודה שילינג אחד (המון כסף אז). כשסיפרתי לאימי היא כעסה עלי ואמרה לי להחזיר מיד את הכסף לדודה. כשבאתי להחזיר לדודה את הכסף היא אמרה לי ' שאימא שלך לא תבלבל את המוח. הייתי אז תלמיד בבית הספר העממי והדוד היה גר מול בית-הספר כך שעבודתי זו לא הייתה קשה במיוחד. וזכורני שמדי פעם הוא היה דוחה אותי בטענה שקר לו לכתוב. לימים עברתי ללמוד בבית הספר החקלאי בפרדס חנה כך שהפסקתי ללכת אליו. לאחר מכן הוא הפסיק לשלם את הריבית בטענה שהוא החזיר את כל החוב. דודתי תבעה את אחיה למשפט והוא נערך בפני השופט המחוזי מני. בערך בשנת 1943, בהיותי בן 17. הדוד הביא כעד ערבי (זאת לא הייתה בעיה בימים ההם) שהעיד שראה את האח סופר כמה מאות לא"י מתחת לעץ התות בחצרו ומוסר אותם לידי אחותו. אינני זוכר בדיוק איך זה היה, הוא כנראה טען ששילם את החוב בתקופה שאני הייתי בא אליו לגבות את הריבית. העדתי וכתוצאה מעדותי היה ברור שכל טענותיו היו שקר. עורך-הדין שלו אלקיים (לימים שופט מחוזי) ניסה להרוס את עדותי בטענה שאני לא נורמלי. לא חשבתי הרבה, התפרצתי אליו, תפסתי בגרונו (היה לי אז הרבה כוח) ורציתי להכותו. השופט מני שהיה איש מאוד נחמד עצר אותי והסביר לי כי עורך-הדין עושה את עבודתו ומותר לו לעלוב בעדים. הדוד הזה בערוב ימיו נכנס לרבנות ודרש גט מאשתו. הדיינים אמרו לו שזה לא יאה בגיל זה להתגרש. בתשובה הוא טען שאשתו לא שוכבת טוב. הדיינים הזדעזעו ואמרו לו שכך לא מדברים. הוא המשיך וטען שאשתו שוכבת במיטה אך למעשה הייתה צריכה לשכב באדמה. (וכל זה ביידיש כמובן).

ביום בהיר אחד פתחה אשתו את התריס וקראה לאנשים לראות איך שבעלה מכה אותה ומאחר שהייתי ליד אותו מקום, ראיתי איך הוא חוגר את חגורתו לאחר שכנראה הכה בה את אשתו. באחת ההזדמנויות היא טענה שהוא אנס אותה והוא טען שיש לה "זוכור" (זכר). כשבאו השוטרים לעצרו, הוא אמר להם שיש לו כבוד אליהם משום שעם מדיהם הם דומים לאנגלים. וכשמס הכנסה דרש ממנו כסף הוא טען שלמעשה, הם אלו שצריכים לשלם לו.

לדודי יהודה היה חמור מאוד חכם. דודי, שהיה ראש המועצה באותה תקופת התנדבות, היה עובר דרך המועצה מאתרי החקלאות שלו בדרכו הביתה. הוא היה עוצר על יד בית המועצה ושואל את המזכיר אם הוא צריך אותו. כשהמזכיר ענה בחיוב היה דודי יורד מהחמור אך שוכח לקשור אותו. תמיד לכשירד חזרה לא היה מוצא את חמורו מאחר וזה האחרון פשוט המשיך את דרכו לחצר ביתו של הדוד.

משפחת גורודיסקי הייתה משפחה די גדולה, מה שהביא את הערבים לבנות פתגם לגביהם: "אִיז בתִירְמִי חַגָ'ר פִי דוּרָאן יָה בִתְסִיב כָלְב יה או וָוחְד מִינְהוֹם" (אם תזרוק אבן הרחובות תפגע בכלב או באחד מהם).

לבני דודי יצחק ויעקב היה נהג בשם תיקו (מתתיהו) פרס מעקרון. באחד הימים יצא לי לנסוע אתו עם המשאית. הוא נהג בפראות בין הפרדסים וכשהערתי לו על כך הוא ענה לי: אוטו זה כמו סוס. תרגיל את הסוס לרוץ מהר, זה מה שהוא יעשה וכך ההפך. אותו דבר אוטו.

תיקו היה שמן ועגלגל ולא בכדי. הוא פשוט אהב לאכול. באחד הימים הופיעה פרסומת למוצר בשם 'ברי קל'. מיצריו טענו שהוא גורם להרזיה. תיקו התחיל לצרוך אותו אבל לא לפני שחיסל כיכר לחם.

בקיץ כשלא הייתי צריך את החמור הייתי מעביר אותו עם העגלה לאבא של תיקו בעקרון. הבעיה הייתה שהחמור היה חוזר לא בדיוק במצב שהורגל אצלי.

בחורף של שנת 1959 חלה בני הבכור שמוליק והיה צריך להביא אותו מהר לבית החולים 'אסף הרופא'. שם פגשתי את רופא הילדים דר' ורסנו שהיה רופא-הגדוד במלחמת קדש (1956). הוא מיד הרגיע אותי וסידר לי משהו שלא היה מקובל אז בבתי החולים. כלומר, אפשר לנו שתמיד יהיה מישהו מאתנו בתורנות על יד שמוליק. ואגב באותה תקופה, להבדיל בין צרות לדברים טובים, תלוי היה לאיזה צד הסתכלת כשנכנסת ל'אסף הרופא'. בעוד שמצד שמאל היה הכל ירוק בשטח תחנת הניסיונות הממשלתית, הרי בצד ימין היו מאושפזים הילדים שחלו בשיתוק-ילדים וטרם הספיקו להנות מתרכיבי סאלק, או סייבין שהיו נהוגים אז.

באחד מביקוריו של הרמטכ"ל מוטה גור בסיני הוא נתקל באחד המוצבים בבן דודי. הוא שאל לשמו וכשזה אמר גורודיסקי, הוא שאל : מרחובות? כשקיבל תשובה חיובית פנה לפמליה שנלוותה אליו ואמר: הבחור הזה הוא לא ממשפחה, הוא משבט. בנעורינו נהגנו לשבור את הפנסים של דודו. (הכוונה לפנסי הרחוב שהיה בבעלות המועצה) ודודתו (הכוונה לאימא שלי) הייתה עושה גבינות מצוינות (אביו עבד עם בן דוד של אימא והיה קונה עבורו גבינות וגם לעצמו). אגב אותו בן דוד הביא לנו פעם קופסאות "בולי ביף" (בשר משומר) שהיה מאוד מלוח. אימא קילפה תפוחי אדמה ובישלה אותם יחד עם הבשר מבלי להוסיף מלח.

את הפַלָפֶל הראשון אכלתי יחד עם בני דודתי שמואל ויונה שושני לאחר שיט בירקון. היה מקום שנקרא שבע טחנות, כנראה שעל שם שבע טחנות קמח שהיו שם בעבר. באותה תקופה ברחובות לא היה פלפל והראשון שהתחיל למכור פלפל היה מצרי בשם אשכנזי שהדוכן שלו היה ברחוב הרצל על יד פסז' חרל"פ של היום.

יהודי עשיר בשם פריבר מפולניה קנה שטח גדול על יד גן יבנה ורצה שדודי יהודה ייטע לו שם פרדס. לשם כך קנה היהודי אוטו 'סטודיבייקר' 6A כדי שיהיה ליורם בן דודי במה לגשת לשטח. בשביל זה הוא היה צריך ללמוד לנהוג. הוא שכר יהודי בשם אהרון שקיבל על עצמו ללמד אותו נהיגה. בהזדמנות זו הם החליטו לנסוע לים המלח. צרפו גם אותי לנסיעה שהייתה מאוד מעניינת ואז הגעתי בפעם הראשונה לירושלים. בדרך חזרה החל הרדיאטור לנזול ובאזור ההררי עצרו לקנות בנזין (אז בפחים) ולמלא מים. מה שאני זוכר הוא שהמוכר הערבי רצה עבור המים 2 גרוש לפח (סכום עתק).

ב'דרום יהודה' היה קו טלפון ישיר בין תחנות תל-אביב, ראשון לציון, נס-ציונה ורחובות. דבר זה שימש בין היתר גם את ההגנה שהעבירה מסרים דרכו (הבריטים כנראה, או שכחו או שלא ידעו). את הידיעה על מות אבי מסר אברהם גוטליב לתחנת תל-אביב ברחוב לוינסקי והם העבירו אותה לדוד סעדיה שבית הדפוס שלו היה בקרבת מקום.

דודי יהושע בתחילת דרכו ב'דרום יהודה' היה נהג במחלקת המשאות שנקראה 'מטען'. כששאלתיו אז למה הוא לא עובד בדרום יהודה הוא ענה: הסחורה לא מדברת. ואגב דודי יהושע, הוא עבד קודם לכן אצל דודי חיים שהיה קבלן קידוחי בארות. פעם הצטרפתי אליו לנסיעה לאיזה מקום קידוח בדרום. בחזרה על יד גדרה האוטו כבה ולא הצליחו להניעו. מצאו עצה. הלכו וקנו קופסת סיגריות שבתוכה היה נייר כסף ובעזרתו יצרו מגע חשמלי.

כשהתקיים טקס בר-המצווה של הנכד של דוֹדַי חנה וסעדיה שושני הגיע בין יתר המוזמנים גם ראש עירית תל-אביב דאז מרדכי נמיר. הוא ודודי עמדו בצד ושוחחו ביניהם. שמתי לב שפניו של דודי ממש קורנות מאושר. לאחר גמר השיחה שאלתי את דודי מה מקור השמחה והוא סיפר לי את הסיפור הבא: נמיר היה נוהג, כל שבת, לבקר בביתו של דוד בן-גוריון ובאותה שבת הוא קיצר את ביקורו ולשאלתו של בן-גוריון לאן הוא ממהר, הוא ענה שהוא מוזמן לבר-מצווה אצל נכד של סעדיה שושני. בן-גוריון שבדרך כלל לא נהג לבא לשמחות אמר לנמיר: אם הייתי מקבל הזמנה לשושני הייתי הולך בשמחה.

בית הספר העממי

בחצר בית הספר היה לול תרנגולות ובלול היה תרנגול ענק בשם "מנדלי קוקוריקו". יום אחד התרנגול התנפל עלי ונשך אותי בפנים. נשלחתי לאחות אסיה והיא מרחה לי יוד על הפנים ושלחה אותי חזרה לכיתה. כשחזרתי הביתה אמי שאלה אותי מי עשה לי את זה, ועניתי – מנדלי. ואז היא שאלה – הבן של מי הוא?

ובהיותי בגן משום מה חפרו בור עמוק בין הגן לבית הספר. כנראה שלא נזהרתי ונפלתי לתוכו. מה שאני זוכר הוא שעזריקם מילצ'ן ואברהם מדהלה שהיו גדולים ממני בכ-4 כיתות הוציאו אותי מהבור.

כחום הקיץ כשהמעלות הגיעו ל-º32 בצל, היה ה' לוי מנהל בית הספר שולח אותנו הביתה. אנחנו העדפנו ללכת למגרש "מכבי" ולשחק בכדורגל. שיחקנו במגרש התאנה ההיסטורי וכמו-כן גם במשחקי טרזן כשהיינו מנסים לעוף מצד לצד עם ענפי עץ התאנה. לא אחד נפל וחטף מכות מהקרקע.

אגב תחנת ברכבת. ביום אחד עבר ברחובות הלורד רידינג (היה יהודי) שהיה אז משנה-למלך בהודו. וכולנו, ילדי בית הספר בהנהלתו של מר בכור לוי, הלכנו לתחנה בכדי לקדם את פניו ולאחל לו הצלחה בתפקידו. מר לוי הורשה לעלות לקרונו ולברכו אישית.

בבית הספר העממי הייתה גינת ירק די גדולה. מדי פעם אחרי הצהרים כשהיינו באים לחצר בית הספר לשחק, היינו מנצלים את העובדה שאיש מהמורים לא היה והיינו לוקחים ירקות שונים כמו צנוניות, גזרים וכו' ואוכלים להנאתנו. יום אחד שכנה שלמדה בכיתה גבוהה משלנו בבית הספר הלשינה עלינו לאדון לוי המנהל וכל אחד מאתנו היה צריך לשלם 2 גרוש קנס לקרן-קיימת. מאז הפסקנו לעשות את זה (מה ש-2 גרוש יכולים לעשות). באחת מפינות הירק הייתה תחנה מטאורולוגית קטנה והיו תורנים שמדדו שם בחורף את מידת הגשם. לאחר לילה גשום אחד, התורן מדד כ-150 מ"מ גשם. האדון לוי חשד ובצדק שהכמות מוגזמת ושלח מישהו עם מכתב לתחנת הניסיונות על מנת לאמת את הכמות, ואמנם כמות הגשם הממשית הייתה כ-50% מהכמות שנמדדה. כלומר, אחד הילדים שהקדים לבית הספר חמד לו לצון ושפך מים

תאונת הדרכים הראשונה שזכורה לי ברחובות קרתה מול בית הספר. הרחוב היה עדיין חולי (לא סלול) והיינו נוהגים להיתלות על העגלות שהעבירו את הענבים ליקבים. ילדה ששמה עפרה עשתה כך, התחלקה ונפלה וקיבלה חתך בפניה.כנראה מהגלגל האחורי. פגשתי אותה לאחר הרבה שנים והתפר עוד היה ניכר בפניה. התאונה השניה שזכורה לי קרתה על יד בית במלאכה של האחים ליפקין. אוטו שהוביל דואר פגע ברוני אהרונוביץ שהייתה עדיין בעגלה ובמר זקצר והוא נפטר כתוצאה מכך בבית חולים.

אגב טוביה פדווה וכרטיסיית התלמידים של בית הספר העממי (סמילנסקי היום). התלמידים היו צריכים כל פעם לשלם למר פדווה תשלום עבור הלימודים והמורה היה אומר: אל תחזרו בלי פתקה מפדווה. וכאשר לא תמיד יכלו הורי לשלם היה זה יום חג עבורי כי כך נשארתי בבית.

המורה כרמלי, שהיה המחנך שלי מכיתה ג' ועד סוף ח' היה מיודד מאוד עם אבי וכשנשאלתי איך זה שתלמיד פרוע כמוני הצליח לגמור את בית הספר עניתי: מה החוכמה - כאשר ראש המושבה הוא דודי, מנהל בית הספר הוא שכננו והמחנך הוא ידיד של אבא – הרי לא ייתכן שיגרשו אותי מבית הספר.

באמצע שיעור של מר כרמלי נכנס המורה אמוראי לכיתה והראה לכרמלי ידיעה חשובה מהעיתון. שניהם התחבקו והתנשקו. לאחר שהמורה אמוראי עזב את הכיתה הסביר לנו המורה כרמלי את פשר העניין. זמן מה קודם לכן ריויזיוניסט אחד בשם אברהם סטבסקי נידון למוות על ידי הבריטים באשמת רצח דר' חיים ארלוזורוב. לבסוף בערעור הוא יצא זכאי ושני המורים שהיו ריויזיוניסטים שמחו לאור הזיכוי. אגב אותו אברהם סטבסקי נהרג באוניה 'אלטלנה'. לימים חלה המורה כרמלי ונעדר זמן רב. יום אחד ניגשתי למר אמוראי ושאלתי אותו מתי יחזור מר כרמלי והוא ענה בשאלה: השומר כרמלי אנוכי?

בהיותי בכתה א' נסענו לטיול למקווה-ישראל ושם היה גם גן חיות קטן. בין החיות היה גם קוף וכשעמדתי קרוב אליו הוא פשוט לקח לי את הכובע ובשום אופן לא הסכים להחזיר אותו.

במסגרת בית הספר העממי ערכו הצגות גם כן. המפורסמות שביניהן שאני זוכר היו 'המאושר' בכיכובם של בועז שכביץ – 'המלך' (לימים פרופסור לשפה העברית) ו'המאושר' – גירה חייט (לימים פרופסור לקרדיואולוגיה באמריקה). ההצגה השניה הייתה 'בת יפתח'. יפתח היה שמואל רכטמן לימים ראש העיר ותמר בת עמרם שיחקה את בת יפתח. (לימים אשתו של טייס המטוס שהופל מעל שמי בולגריה). שמואל מילא את תפקידו בכל הרצינות ובזמן שהיה צריך לבכות על בתו, הוא בכה ממש.

המורה לאנגלית בבית-הספר הייתה רווקה אמריקאית שענתה לשם Miss Lipman. כל בוקר כשנכנסה לכיתה הייתה אומרת Good morning class וכולם ענו Good morning teacher. פעם אחת חמדתי לצון ואמרתי Teacher’ke התשובה שלה הייתה: Lazar, out you go, and out you stay. במשך תקופה ארוכה היא המשיכה בכך עד שהסכימה שאחזור לכיתה.

לאורי הברשיים היה אולר בכיס. המורָה למלאכה רבקה גובר, הידועה, כעסה על אורי והחרימה לו את ילקוטו. אורי הוציא את האולר ואיים על המורה. מחוסר ברירה היא החזירה לו את ילקוטו.

בכתתנו נשארו בסוף כיתה ח' רק 10 בנים ומאחר שהיינו צריכים לשחק בכדור-יד נגד כיתות ז', לא הייתה ברירה אלא לשתף את תמר בת עמרם בת כיתתנו (השתתפה במחזה – בת יפתח). למותר לציין שהיא הייתה הכוכבת במגרש.

בזמן שעור אנגלית עם מיס ליפמן נפתחה הדלת ובפתח ניצב אדם קדמון עם זקן וכובע מוזר. בנו למד בכיתה. הוא קרא לעבר בנו: חיים, השור איננו, בא לחפש אותו. חיים יפת לא חשב הרבה, קם ממקומו והלך אחרי אביו. המורה לאנגלית חשבה שהיא הולכת להתעלף מאחר והיא נעלבה מהצורה בה קרא האב לבנו ללא נטילת רשותה.

בניגוד למה שכתוב על הקיר של מגדלי המוזיאון לגבי הפעמון המיתולוגי אני עוד זוכר שמוּשי השרת של המועצה המקומית היה מצלצל בפעמון זה לאחר התקופה הכתובה.

ליד בית הספר העממי הייתה חנות מכולת של הזוג רוזנשיין הזקנים. הם לא מכרו סיגריות כי זה הזיק לבני-אדם. בין היתר יכולנו לקנות מהם 7 סוכריות במיל. יותר כסף מזה לא היה.

לאחר מספר ימי גשם כשמזג האוויר התבהר היה המורה כרמלי יוצא אתנו לאזור מגרש התאנה (כבר הזכרתיו). שם בשדה היינו יושבים בין כלניות ושאר פרחי החורף ולומדים בדרך כלל שעור בספרות.

אתי בכיתה בין היתר למד ילד תימני בשם יונה קפרא, לימים כפיר. הוא כנראה לא התעמק בלימודים והוריו נקראו לשיחה על ידי המנהל המיתולוגי בכור לוי (יש בית ספר על שמו). לאחר שהמנהל אמר לאמו את אשר היה לו להגיד הוא אמר ליונה: תגיד חמור (בחת עמוקה). יונה לא הגיב למרות שהמנהל חזר על בקשתו כמה פעמים, מאחר והוא לא העיז להגיד למורה – חמור. ואז התערבה האם ואמרה: יונה, המנהל אמר, תגיד חמור, אז תגיד, ואז הוא אמר חמור – בחת עמוקה. אם השיחה הייתה מתקיימת היום היה המנהל אומר: ואני כבר חששתי שהשתכנזת (חת רפויה כמנהג האשכנזים). בהקשר למנהל והחמור, האגדה מספרת שאריה קרוננברג בהיותו תלמיד אמר פעם למנהל, לאחר שהמנהל כינה אותו חמור: (בנימוס) הוא חמור.

בית הספר החקלאי בפרדס-חנה

אחרי בית הספר העממי נשלחתי ללמוד בבית הספר התיכון-חקלאי בפרדס-חנה. שם, מידי פעם הייתי משמש כתורן שבת בלולים. בשבתות כאלה ובמיוחד בחורף היינו מחסלים כ-6 ביצים לא מבושלות ביום, לאחר שנקבנו בהן חורים ומצצנו מהן. וזכורני בקיץ כשהייתי תורן רפת היינו מתחילים את יום העבודה בערך בשעה 4 לפנות בוקר. לאחר גמר החליבה היינו לפעמים צריכים להעמיס אוטו עם אבטיחים שגדלו בשטח בית הספר. אחד הדברים הזכורים לי מחווית העמסת האבטיחים הוא הסוחר ההונגרי וויס מחדרה. מאחר והוא לא ידע עברית אלא רק הונגרית, יידיש וערבית הייתי אני, המתרגם בערבית, בינו ובין חברי בזמן ההעמסה. בבית הספר החקלאי היה נהוג להתפלל את תפילת קבלת השבת, ובשבת בבוקר – תפילת שחרית. יום אחד הודיעו לי כי דודי יהודה נופש עם אשתו בבנימינה. ביקשתי מהמחנך דר' ויזינגר רשות ללכת לבקר את דודי. המחנך שאל לאיזה דוד אני מתכוון מאחר והיו לי שני דודים ידועים. אחד היה סעדיה שושני לימים סגן ראש עיר בתל-אביב והשני יהודה גורודיסקי, שהיה ראש מועצת רחובות והמייסד והיו"ר הראשון של חבר המועצות המקומיות היהודיות. לאחר שהבהרתי למחנך מיהו הדוד אִפשר לי ללכת ולוותר על תפילת שחרית. הגעתי לבנימינה ולאחר שהדוד והדודה גמרו את ארוחת הבוקר יצאנו לבקר את שמאי אלטשולר, בן-רחובות שהיה ממייסדי בנימינה. המחזה שנתקלתי בו בדרך נשאר בזיכרוני עד היום. מכל חצר יצא איכר וברך את דודי בברכת "גוּט שָבֶּס" (שבת שלום) - פעם נתנו כבוד למשרתי ציבור.

בחדרה היה נער שקראו לו מוטקה גָנֵב וכשמו כן היה. לימים התפרסם כמרדכי קידר באיזה פרשה עלומה. למוטקה היה חבר בפנימייה בשם גדעון מידניק. מוטקה היה גונב מה- NAAFI סיגריות Players ומעביר אותם בין היתר לגדעון למכירה בפנימייה של פרדס חנה. בין הקונים היה מושקה פיינשטיין שהיה קונה אותם עבור אביו נתנאל. ילדים אחרים הצליחו לפתוח את הארון של מושקה וגנבו ממנו את הסיגריות. אותה עת התהלכה שמועה בפנימייה שדר' ויזינגר מנהל הפנימייה והמורה להיסטוריה פותח את הארונות ומחפש סיגריות ואמנם מושקה האמין שכך היה, אשרי המאמין.

בבית הספר היה אסור באיסור מוחלט להכניס אוכל מחוץ לחדר האוכל. בימי חמשי האוכל בצהרים היה בלתי נסבל לחלוטין ולמזלי באותו יום לא היינו לומדים אלא עובדים במשק. באחד מימי חמשי אני וצביקו פיינשטיין (אחיו של מושקה – היו תאומים) עבדנו בגן הירק והבאנו אתנו לארוחת הצהרים בצלים כדי שיהיה לנו מה לאכול עם הלחם. המחנך תפס אותנו והעביר את העניין למנהל מר זלוסטצר שהיה מיוגוסלביה וטען שהוא עמד ליד חברו בזמן שההוא הרג את נסיך הכתר האוסטרי, מה שגרם לפריצת מלחמת העולם הראשונה. מר זלוסטצר אמר שהוא יכתוב להורים על אודות הבצל. אני לא הגבתי ואילו צביקו אמר למנהל: אדוני המנהל אני אשלם בשביל רוטל (2880 גרם) בצל רק על תכתוב להורים.

לימים מינו אותי לתורן "ברודרים" (תנור חימום לאפרוחים). התפקיד שלי בין היתר היה לרדת ללולים בסביבות 10 בערב ולבדוק אם הכל בסדר. במועדון היה מותר להיות עד 8:30 בערב ואז ללכת לישון. על המחנך התורן היה לבדוק אם כולם הלכו לישון. אותי הוא לא היה שואל כי ידע מה תפקידי ואילו צביקו שנשאר אתי אמר למחנך שהוא ביחד אתי תורן "בוֹידעם". כשהמורה שמע מה הוא אומר הוא הורה לו מיד ללכת לישון. האחים מושקו וצביקו היו מקבלים הרבה חבילות מהבית. החבילה הייתה תמיד ממוענת למושקו שהיה קמצן לעומת צביקו שהיה טוב לב. כשצביקו היה אומר לי שהגיעה חבילה היינו שנינו מפריעים בארוחת הערב על מנת שיגרשו אותנו החוצה. כך שיכולנו לאכול מהחבילה מאחר שהמפתח שלי היה מתאים לארון של מושקו. מושקו שתפס את העניין היה מיד מאדים מפחד שלא לא יישאר כלום מהחבילה, אבל בדרך כלל השארנו לו משהוא.

באותה תקופה, באחת הפעמים התארחתי אצל משפחת אוקריניץ בחדרה. הסתובבנו ללא מעש בסביבות תחנת הרכבת במזרח חדרה (שהייתה בערך מול קיבוץ גן-שמואל ועל יד הכפר הצ'רקסי חירבת צ'רקס). בדרך חזרה למושבה נתקלנו בערבי שרכב על חמור וללא כל סיבה הרבצנו לו כהלכה. לרוע מזלנו עברה ניידת של המשטרה הבריטית והיא עצרה אותנו. הערבי אמר לשוטרים שרק שניים הרביצו לו והצביע על אורי סמסונוב ועל אחד ממשפחת וויס שלא זכור לי שמו הפרטי (אך אחיו דויד למד איתי בכיתה). השוטרים שחררו אותנו במקום, פרט לשניים המוזכרים. אורי היה גיסו של יחיעם וויץ שהיה נשוי לאחותו. (יחיעם נפל בליל הגשרים, על שמו – קיבוץ יחיעם). באתי לביתו של אורי סמסונוב וסיפרתי להם על המקרה. היה שם יחיעם והוא אמר לי כי מאחר וגם אני שותף למעשה שאבוא בעוד כשעה ואימו של אורי תכין לו אוכל ואני אלך למשטרה ואתן לו שם את האוכל. לא הייתה לי ברירה וכך עשיתי. וצחוק הגורל, מפקד משטרת חדרה היה יהודי בשם מיטלמן שלימים אותו אורי התחתן עם בתו.

כשהייתי תורן רפת בא לבקר בבית הספר נתנאל פיינשטיין. הוא נכנס לרפת ושמח לקראתי וביקש שאסביר לו כמה חלב נותנת כל פרה. בפרדס חנה מדדו כבר אז את החלב בליטרים, ואילו ברחובות היה עדיין הכל נמדד ב'רוטלים'. הילדים שעבדו איתי ברפת לא הכירו בכלל את המושג "רוטל" ושמעו כיצד אני מסביר כמה רוטלים נותנת פרה (החישוב היה פשוט ותמיד הייתי חזק בחשבון). כשהוא הלך פרצו כולם בצחוק מאחר וחשבו שאני 'עבדתי' עליו היות והוא התפעל מהכמויות. אצלנו בבית היה השיא 6 רוטל לפרה ואילו בבית הספר הפרה הכי חלשה נתנה לפחות כ-10 רוטל.

אבי עבד יחד עם בנימין קושלביץ בשיווק קלמנטינות (באותה תקופה זאת הייתה פרנסה יפה מאחר ועוד טרם היו קלמנטינות מחוץ לרחובות). כל פעם שאבא נסע עם משאית ונהג לחיפה למכור קלמנטינות הוא היה עוצר על יד בית הספר ומביא לי חבילה של קלמנטינות עם גבינה שאימא הייתה עושה. תמיד דאג שמחצית הכמות תעבור לידי בן דודתי שמואל שושני שלמד בבית הספר כמה כיתות מעלי.

בבית הספר היה מזכיר בשם טראוגוט "פולני עם רשיון". יום אחד (עוד לפני הגיעי לבית הספר) הגיע הנציב העליון סר ארטור ווקופ שהיה אוהד יהודים, לביקור. הוא התפעל ממראה הרפת החדשה שהייתה נקיה למופת (כי טרם אוכלסה בפרות). הנציב שאל: היכן הפרות? וטראוגוט הצביע לעבר השדה, שם רעה ערבי את עדרו שלו. לימים מר זלוסצר המנהל כעס על טראוגוט וגירש אותו בבעיטה מהמשרד. תוך כדי מעופו הוא צעק לעבר המנהל: אנאלפא-בית שכמוך.

בצבא האוסטרלי ובצבא הבריטי (Work Department)

בשנת 1936 חנה גדוד וולשי בתחנת הרכבת. מאחר ו'מכבי' לא היוותה להם יריב בכדורגל החליטו הוולשים לקיים בשבת אחר הצהרים מסדר שקיעת החמה -  Sunset Parade- במגרש מכבי. לאחר מכן גם נתנו קונצרט חינם באולם בית-העם. נשות ויצ"ו ביקשו מהקולונל המפקד שיינתן קונצרט נוסף למטרות צדקה והוא הסכים. והחליטו לגבות גרוש אחד עבור הכניסה. שכנה שלנו, חסידה, שלמדה לנגן בפסנתר, ביקשה מאִמה גרוש כדי ללכת לקונצרט. אמה ענתה לה: חסידל'ה, את ממילא לא תביני. הקונצרט הוא באנגלית.

לימים, בשנת 1987 הגענו לביקור בקָרדְיף, בירת ווֵילס ובערב הלכנו לראות מפגן הנקרא Tatu. המפגן נערך ליד מבצר על שטח ירוק בערך בגודלו של מגרש כדורגל. על המגרש צעדו מספר תזמורות צבאיות והדבר הזכיר לי את מסדר שקיעת החמה שהיה כ-50 שנה קודם לכן. רב-טוראית (קורפורלית) שהייתה ממונה על הסדר שאלה אותי מה אני כל כך מתרגש וסיפרתי לה על הזיכרונות שלי ממסדר שקיעת החמה שהתקיים ברחובות. ואז התוצאה הייתה שהיא התרגשה יותר ממני.

יום אחד כשהייתי בן 15½ סידר לי יצחק דניאלי עבודה בצבא האוסטרלי ולשם כך הייתה נחוצה תעודת זהות. בשביל לקבל תעודת זהות היה צריך להיות בן 16 וכמו כן זה לקח זמן רב.הלכתי בערב לדודי יהודה והוא ישב על הכורסה וקרא "הבוקר". אמרתי לו את מבוקשי והוא מיד ענה שזאת לא בעיה. הוא קרע חתיכת נייר מהעיתון וכתב עליה כך: למר שמשי שלום רב. המוכ"ז הוא בן אחי, דרוש לו בדחיפות תעודת זהות, בתודה יהודה. הוא אמר לי לנסוע בבוקר ליפו לבית הממשל ולפנות למר שמשי שהיה קצין המחוז. שומר הסף סרב להכניס אותי אבל הסכים לתת את הפתק למר שמשי. להפתעתו הרבה של השומר יצא מר שמשי מיד ממשרדו לקח ממני את התמונות ולא כל מסמך נוסף כגון תעודת לידה,  ואמר בוא אחרי. לאחר כ-¼ שעה מסר לי את התעודה ואמר ד"ש לדוד ונכנס לחדרו. אגב מר שמשי נהרג בפיצוץ במלון המלך דוד.

לימים נשלחתי מהעבודה להשיג חותמת של ה- C.I.D.(מחלקת החקירות של ממשלת המנדט) על התעודה. הסמל הבריטי סרב לתת לי עד שלא אמציא לו מידע בקשר ליצחק גורודיסקי (בן דוד של אבי) שהיה מבוקש על "מעשים טובים". חזרתי הביתה ונכנסתי לאדי זילברשטיין איש הבולשת שלימים הפך למפקד משטרת חיפה בשם מתתיהו סלע . בטלפון אחד הוא הסדיר לי את העניין. לימים, בערוב ימיו חזר אדי לגור בביתו הישן ברחוב גלוסקין ברחובות. הוא מאוד שמח לפגוש אותי ועמדנו בשדרה והעלינו זיכרונות (שנינו גרנו באותו הרחוב). לאחר שנפרדנו וכל אחד פנה לדרכו הוא קרא לי בחזרה ואמר – עד סוף ימי לא אשכח את הגבינה שאימא שלך הייתה עושה. אגב גבינה, אימא עשתה שני סוגי גבינה וגם קיבלה פרסים על כך בתערוכות ש'ויצ"ו' הייתה עורכת בימים ההם.

כשעבדתי במחנה הבריטי ברחובות במחלקת עבודות ציבוריות, הגיע נקדימון אלטשולר לחפש עבודה. כשנשאל מה מקצועו הוא ענה – מומחה. מומחה למה? הוא נשאל וענה – למה שצריך.

כפי שכבר הזכרתי עבדתי כאזרח במחנה צבאי אוסטרלי ברצועת עזה. יום אחד ניגש אלי חייל וביקש ממני שעד ל-Pay Day אתן לו בול של 3 Pence כדי לשלוח גלויה הביתה (מכתב עלה 9 Pence הכל בבולים אוסטרליים) מאחר והוא היה Broke (חסר פרוטה). הוצאתי מכיסי גרוש שהיה שווה ערך ל 3 Pence, שמתי את הגרוש בקופת ה'קנטין' ונתתי לו את מבוקשו. לילה אחד בא הסרג'נט עם קציני משטרה בריטים מעזה, העירו אותי ושאלו אותי אם נתתי לחייל שהיה אתם בול. עניתי בחיוב. מתברר שהיה חשד שהבול היה משומש. כפי הנראה, הסרג'נט אמר לקצין שלא ייתכן שאני עשיתי מעשה כזה ואמנם לאחר שיחה קצרה אמר הקצין בחיוך I am sorry, go back to sleep. זכורני שלפני חג המולד הגיע מאוסטרליה משלוח של תרנגולי הודו קפואים. הם היו ענקים ומעולם לא ראיתי גדולים כאלה (היום לא חסרים כאלה גם בארץ), כי אצלנו בחצר היו התרנגולים הצבעוניים הקטנים שכשהיינו שואלים אותם - מתי פורים? היו עונים "אדר-אדר". הסרג'נט הזמין את כל העובדים לחגיגה שהייתה שמחה מאוד וזכורני שספרתי אצלי 11 בקבוקי בירה "Abbots" אוסטרלים ריקים. בבוקר מצאתי את עצמי שוכב על הרצפה באוהל עם כאב ראש איום ונורא.

כל בוקר היו מגיעים עיתוני ה- Palestine Post” והיה ערבי שתום עין אחד שנקרא פאדיל שהיה יוצא למכור אותם. ואגב אותו ערבי היה נקרא נלסון על ידי הסרג'נט שטען שהוא לא יכול להגות פאדיל והיות ולאדמירל נלסון הייתה גם עין אחת. אותו פאדיל יצא לחופש והסרג'נט ביקש ממני שאצא במקומו למכור את העיתונים. כמובן שיצאתי מייד והכרזתי בקול Balestine Bost תוך כ- ¼ שעה חזרתי לאחר שמכרתי את כולם. הסרג'נט שאל אותי למה B במקום P ועניתי לו כי אחרת איש לא היה קונה מאחר והורגלו לצורת דיבורו של פאדיל.

לקראת שנת 1937 הקים הממשל הבריטי מחנה צבאי ברחובות. הוא הוקם ברובו על פרדס שוורץ כשרחוב הרצל במערבו, רחוב גורדון בדרומו, רחוב הנשיא הראשון בצפונו ורחוב בוסתנאי במזרחו. כמו כן כלל המחנה שטח מצפון לנשיא הראשון (היום שייך למכון וייצמן) שגבל ברחוב הרצל ובפרדס דר' כהן. שם היו אורוות הסוסים. מדרום היה המבנה ששימש כמטבח וקולנוע שלימים היה המוסך של 'אגד'. וכמו כן החרימו הבריטים מספר בתים ברחוב איזנברג ואת בית גורפינקל ששימש מועדון לקציני הגדוד הסקוטי ששמו היה The Royal Scots Grays שחנה בו בשנים 1941-1937. בין הבתים שהוחרמו היה גם ביתו של מנהל הדואר מר כץ. היחידי שהורשה להמשיך לגור בתחומי המחנה היה יהודה פורר שעבד במחנה.

כשהגיע הצבא הפולני של גנרל אנדרס לרחובות, היה בתוך מפקדתו של הגנרל זיוניץ (כפי שהזכרתי כבר, מזכירו פאן אוגבולסקי גר בביתנו), מיניסטר ממשלתו האחרונה של הגנרל סקלדקובסקי בשנת 1939. דודי יהודה החליט, למרות המשקע שהייה קיים אצל היהודים מפולניה לערוך לקצונה מסיבת קבלת פנים. דודי פתח ולא הזכיר דבר בקשר לחיי היהודים בפולניה, וברך אותם. לתשובה קם המיניסטר ואמר: היהודים שאנו פוגשים פה זה לא היהודים שהכרנו בפולניה. הדבר הרגיז את דודי והוא ענה לדבריו: אדוני המיניסטר, אלה הם אותם היהודים פרט לדבר אחד. פה הם חופשים ואילו אצלכם הם היו מדוכאים ונרדפים. כמובן שבזה נגמרה מסכת הדיבורים. ובין החיילים הפולנים הסתובבה בדיחה כדלקמן: בפולניה היו מרמים אותנו ואילו כאן אין להם גויים לרמות ואז הם מרמים את התרנגולות ומדליקים בלילה אור בלולים.

לאחרונה כשאני שומע איזה סיפור כלשהו, זה מיד מדליק אצלי נורת זיכרון לדבר דומה. הבוקר אשתי פתחה חפיסת שוקולד מעולה מחו"ל. השוקולד היה כבר מקולקל וזה הזכיר לי את עבודתי בקנטינה של הצבא האוסטרלי בשנת 1942 בזמן מלחמת העולם השניה. בקנטינה היו כמה סוגי שוקולד, אבל האהובים ביותר על ידי החיילים היו שניים. הראשון בעטיפה אדומה – דובדבנים, אגוזים וחלב ואילו השני – בעטיפה ירוקה היה נקרא After dinner chocolate . לצער כולם השוקולד הזה קיבל כנראה רטיבות בזמן המסע מאוסטרליה והתקלקל. בקנטינה התאספו כמויות גדולות של שוקולד זה שהוחזר על ידי החיילים. דבר מעניין בשוקולד זה. הוא היה מריר, ללא חלב. אם הוא יוצר על ידי יהודים אינני יודע, אבל זה בהחלט התאים לאכילה אחרי ארוחת צהרים שתמיד הכילה בשר.

כשעבדתי אצל האוסטרלים ניגש אלי חייל ושאל אותי אם אפשר להשיג בארץ-ישראל סיגריות "לטיף". שאלתיו אם הוא היה חייל במלחמת העולם הראשונה ואז הוא ענה בעברית: אני הייתי חלוץ. מאז כל ערב הוא היה בא לחפש אותי בכדי להתאמן בעברית. די מהר הוא התחיל לדבר עברית חופשי.

סיפורים מבית אבא

והרי דברים הזכורים לי מסיפוריו של אבא:

בשנה שסבו ר' שמואל הגיע לארץ לערך ב-1888, לא ירד גשם כלל כל החורף. בימים ההם היה נהוג בתקופת הבציר לבוא לרחובות לשם 'דיאטת ענבים'. היו משפחות שלמות שהיו באות מיפו בכדי לאכול ענבים – ומים בלבד. בתקופה ההיא התחבורה ליפו וממנה הייתה באמצעות ה'דִילִיזַ'נְס', ובגלל הדרך החולית היו נאלצים נוסעיו מידי פעם לרדת ולדחוף את ה'דִילִיזַ'נְס'. באחד מימי ראשון אבא ונקדימון אלטשולר נסעו ליפו. נקדימון שם לב שכל נוסעי ה'דִילִיזַ'נְס' היו מ'אוכלי הענבים' ("טרויבען אֵסֶרס") ואז הוא בא בהצעה לאבי בכדי שיוכלו גם הם פעם אחת לנסוע מבלי לרדת לדחוף את ה'דִילִיזַ'נְס'.

ההצעה הייתה פשוטה, היות ויתר הנוסעים לא הכירו אותם, התחיל נקדימון להשתולל מיד עם תחילת הנסיעה ואבא תפס אותו והחזיק בו בכל כוחו. שאר הנוסעים שאלו את אבא במה העניין ואבא ענה להם שנקדימון הוא משוגע-המושבה והוא לוקח אותו לבדיקה אל רופא המשוגעים ביפו. וכך הצליחו אבא ונקדימון לא לרדת ולדחוף מאחר ו'אוכלי הענבים' ירדו ונאלצו ללכת בעקבות ה'דִילִיזַ'נְס' כי לא ידעו את הדרך – והם שדחפו.

כשאבא היה כבן 12 שלח אותו הסבא לישיבה בירושלים במטרה לעשותו לרב בישראל. מאחר והדבר לא מצא חן בעיני אבי, הוא ברח דרך חלון הישיבה, הלך לשוק ומצא שם את שיירת הגמלים שבאה מזרנוגה ואתם חזר למושבה.

ובחזרה לנקדימון. אבא ודודי חיים אחיו דשו בגורן ופתאום הופיע בריצה ר' שמיליק איזנברג וקרא להם נואשות לעזרה. בעקבותיו הגיע נקדימון עם חבריו במטרה לנקום בשמיליק את 'דמו השפוך'. ומעשה שהיה כך היה: ר' שמיליק היה מגדל עגבניות, ונקדימון חשק בהן והחל לאכול מהן בלי סוף. ר' שמיליק תפס והכה אותו וכתוצאה מכך הקיא נקדימון את כל מה שאכל ואז קרא לחבריו על מנת לעזור לו לנקום את נקמת דמו השפוך (העגבניות האדומות).

ר' יענקל פורר היה מגדל תפוחי אדמה ואחד האיכרים שם לב שאשתו של ר' יענקל קונה תפוחי אדמה בשוק. כשפגש אותו איכר את ר' יענקל שאל אותו לפשר הדבר ואז ענה לו ר' יענקל שחס וחלילה אם אשתו תדע שהוא מגדל תפוחי אדמה כי אז הם יאכלו בבית רק תפוחי אדמה.

באחד הימים חטפו ערבים את דודי חיים והובילוהו לכיוון רמלה. כל הגברים במושבה יצאו למרדף ותוך כדי התקדמותם לכיוון רמלה פגשו בדודי, שהיה איש חזק, צועד בשקט עם נבוט בידו.כשנשאל איך הצליח להשתחרר מהערבים הוא ענה: חטפתי נבוט מאחד מהם והכיתי את כל מי שנקרה לידי וכך השתחררתי. אחת מהנאותיו של אותו דוד חיים הייתה ללכת בשבת ברגל ל'גומרוג' (מכס) ביפו, לשתות בקבוק גזוז ולחזור עוד באותו יום למושבה.

כשנכנסו האנגלים לארץ הם הקימו מחנה בפאתי המושבה. למשפחת אהרונוביץ הייתה אדמה סמוכה לאותו מחנה ופועל תימני שעבד אצל יעקב אהרונוביץ היה בא רכוב על חמורו לעבודה. ביום בהיר אחד ברח החמור אל תוך המחנה. באותו זמן למד האיכר יעקב אנגלית ואז הוא אמר לפועל, בא איתי ואני אדאג שחמורך יוחזר לך. ואמנם כך היה. כשחזר יעקב למושבה נשאל איך הוא הסתדר עם האנגלים והוא השיב שהכל היה בסדר אלא שדבר אחד אינו מבין, מדוע לכשיצא מחדר האוכל של הקצינים הם פרצו בצחוק אדיר. וכשנשאל מה הוא אמר לאנגלים ענה: הצגתי את התימני בפני הקצין ואמרתי לו:  

This is the husband of the donkey.

בזמן מלחמת העולם הראשונה נאלצו התושבים שלא היו נתינים עותומניים לעזוב את הארץ למצריים. הם מסרו את כרמיהם לעיבוד לנתינים העותומניים מבין התושבים. ואז לאחר גמר המלחמה כשחזרו הגישו להם אלה שעיבדו את כרמיהם חשבון הוצאות לא מבוטל. היחידי שגם שילם לבעלי הכרמים בפרנקים זהב היה אבא – ואז אמר לו משה סמילנסקי – צבי, קלקלת לכולם.

בדיעבד נודע לי מפי אמי, לאחר מות אבי, כי הוא שלט בשפה הגרמנית דבר שאִפשר לו למכור את הענבים שלו לצבא האוסטרי והגרמני שהיו באותה מלחמה בארץ.

אחד הסיפורים שסיפר לי אבי היה על השיך של סטרית אבו חטב (הכפר שטענתי שכבשתי אותו לבד) שהיה אומר: "איל ג'רידה – בנק אל כיזב" (העיתון הוא בנק השקרים), כנראה שדבר לא השתנה מאז.

במוצאי שבת אחד בחודש תמוז כשהנוער של אז (ביניהם אבי ז"ל) ירדו מגבעת דונדיקוב (גבעת האהבה האמיתית) פגשו מולם את ר' יענקל פורר (סבו של ראש העיר) שהיה לץ גדול מסתכל על השמים. כשנשאל לפשר הסתכלותו על השמים הוא ענה: אני חושב שהלילה לא ירד גשם. ואותו ר' יענקל שלא ידע מילה אנגלית ישב עם החיילים האנגלים שנכנסו למושבה במלחמת העולם הראשונה וכביכול שוחח אתם. הם דברו וספרו על קורות אותם בקרבות והוא הניד ראשו ופלט:

 Oh No’ Oh Yes, Yes.

עבודה וחקלאות

הייתי שכנו של אביו של ראש העיר, בפרדסים.יום אחד ישבנו ליד הבַייקה, אדון מרדכי ואני ושוחחנו בינינו על עניינים מקצועיים. מרדכי הביא אתו את בנו הקטן שוקי שהיה עדיין ילד של גן. פתאום מרדכי אומר לבנו שילטף את הצמח שגדל על יד. הילד עשה את שאמר אביו אבל התלונן שהצמח שורף. הצמח היה לא אחר מאשר סרפד.

אבא ניהל פרדס גדול של אחים לוינסון, מול קבוצת 'שְילר'. ומאחר שאבא סבל מהקיבה, היה הבדואי סלימן בן שבט שהיה גר על הגבעות מעבר לחבצלת (שאז עוד לא הייתה קיימת), מביא לו על גבי חמור אוכל חם מהבית לארוחת הצהרים. מדי פעם אם לא קבלתי הערות ביומן הרשתה לי אימא לרכב עם סלימן על החמור לפרדס לוינסון. בגמר הלימודים הייתי רץ הביתה (כשהיומן היה ריק), אוכל בחטף ארוחת צהרים ורוכב עם סלימן לפרדס. הילדים שלמדו אתי וטרם הגיעו לביתם היו מזהירים אותי שהכושי (סלימן) יאכל אותי בדרך. סלימן שהבין עברית אבל לא ידע לדבר, היה מחייך חיוך רחב עם שיניו הלבנות ואומר לי שאין לי מה לפחד (מַתְחָף בערבית). ביום אחד, ביום ששי בערב מתה אצלנו פרה. הרופא דר' קרומהולץ שחט אותה בכדי שאפשר יהיה למכור אותה לקצב הערבי מואדי חנין (נס ציונה הערבית). בבוקר רכבתי על האופנים אל הקצב וסיפרתי לו את הסיפור. הוא מיד בא אתי ולאחר מיקח וממכר בינו לבין דוד שוסיוב שייצג את חברת הביטוח "אחריות המקנה" הוא לקח אתו את הפרה לאחר שביתר אותה לחלקים. מיד לאחר המקרה נכנס לביתנו הערבי של הגביר ר' ליזר וקרא לאבא לבוא אל הגביר. אבא חזר משם עם דמעות בעיניו ו-20 לא"י בידו. כשאימא שאלה אותו מה קרה, הוא ענה – ר' לייזר אמר: צבי, מתה פרה, קח 20 לא"י וקנה חדשה. אבא סרב לקחת מאחר ולא ידע כיצד יוכל להחזיר את הכסף. ר' לייזר אמר: צבי תחזיר לי כש"ירחיב". למען האמת אינני יודע אם אבא הספיק להחזיר מאחר ור' לייזר נפטר זמן קצר אחרי המקרה כתוצאה מניתוח תוספתן ואבא נפטר לא הרבה זמן אחר כך. כשסיפרתי ליוסף בנו לאחר שנים את המקרה הוא חשב ואמר, שיהיה לכם לבריאות. במקום הפרה שמתה אבא קנה פרה מגן-יבנה בהזדמנות. וזאת הפרה שהמליטה אחר כך תאומים. אגב, שמה היה "קנויה". לכל פרה היה שם. הייתה גם אחת שנקראה "מכורה" מאחר והייתה כוונה למכור אותה אבל זה לא יצא לפועל. הפרה הקנויה הייתה כמו יתר הפרות אוהבת לרבוץ בזמן הצהרים ולהתחמם בשמש, בחורף כמובן. עליה תמיד הסתובבו תרנגולות וניקרו מעל גבה תולעים. הקשר בינה ובין התרנגולות היה מאוד קרוב. כשניסינו לתפוס תרנגולת לשחיטה היא הייתה משתוללת ולא מאפשרת לתפוס אותה.

בתחילת המדינה הייתי עוזר לדודי חיים במשקו מאחר ושלושת בניו עבדו בעבודות שונות.על יד ביתו עמד טנדר לצורך המשק. הייתי בא ולוקח את דודי חיים לשם והוא היה מסתובב עם מקלו ואני אתו. באנו לכרם ועל ידו גם חתיכת פרדס של שמוטי ווַלנסיה. הבאר שהייתה מונעת על ידי מנוע דיזל ישן ומיושן עבדה והפועל הִשקה בחלקת הוָלֶנסיה שבקושי הגיעו אליה המים. המשאבה הייתה מונעת על ידי רצועה שהייתה מחוברת למנוע. הסתובבנו בכרם ופתאום דודי זורק את המקל ומתחיל לרוץ לכיוון הבאר. רצתי אחריו והבנתי שהרצועה נפלה. דודי קלט את זה מיד ומאחר שאסור לתת למנוע לעבוד ללא מים, הוא עלול היה להתפוצץ, וזאת הייתה הסיבה לריצתו. באנו, סידרנו הכל והנענו את המנוע מחדש. רק אז הגיע הפועל ואמר שהמים לא מגיעים. ואז דודי שואל אותי היכן הוא זרק את המקל, היות וללא המקל הוא לא יכול ללכת. מאחר שזכרתי איפה, רצתי להביא את המקל והוא חיכה לי. בדרך חזרה אמר לי: ראית איך מקבלים כוחות מחדש ברגע שצריכים אותם.

לאחר קום המדינה הגיע אלינו בדואי מחירבת אבו-רליון (חורבת בעל המקטרת) וקבלנו אותו לעבודה. היה עליו להחליף כל שעתיים את מיקום צינורות ההשקיה (פרפריין) ומאחר ולא היה לו שעון, נתתי לו שעון והסברתי לו מה לעשות. העבודה נעשתה כהלכה אבל בעזרת ערבי אחר נתברר שהוא לא ידע לקרוא על שעון ותמיד לאחר ההחלפה ישב בשביל מחוץ לפרדס ואל כל עובר אורח היה מושיט את ידו עם השעון ושואל מה השעה. על אי ידיעתו על שעון התברר גם על יד ערבי אחר ששאל אותו כמה פעמים מה השעה ומאחר שהוא התבייש מערבי שהוא לא יודע על שעון הוא תמיד ענה לו שהשעון מקולקל. יום אחד הערבי הסתכל על השעון וראה שהשעון הולך וכששאל אותו למה אמר שהשעון מקולקל הוא הודה כי אינו יודע לקרוא שעון.

אגב פועלים ערבים. בתקופת הממשל הצבאי הגיעו אלינו ערבים מהכפר יפיע שעל יד נצרת. שניים מהם, שני אחים עבדו אצלנו. אחד היה תאופיק ואחיו פאוזי. פאוזי היה ילד כבן 12 ואילו תאופיק היה גבר רציני כבן 18 שהיה איש רע מטבעו. כל מה שהייתי שואל את פאוזי הוא היה עונה: "אנא עארף? אישׂאל תאופיק", כלומר: מה אני יודע, תשאל את תאופיק. זה האחרון לא הרשה לו לענות על שאלותיי. יום בהיר אחד, נכנס דודי חיים לחנות המכות של הלל וידס (ששנים קודם הייתה שייכת לגולדברג) והוא רואה שפאוזי מביא קלמנטינות למכירה. הוא נזף בחנוני שהתחיל לגמגם (כנראה שזאת לא הייתה הפעם הראשונה) ובזה נגמרה עבודתם בפרדסנו.

לימים כתוצאה מבצורת ארוכת שנים בנגב החלו להגיע בדואים מהנגב לשבור שבר באזורנו. הייתי מהראשונים שהחלו להעסיק אותם. כתוצאה מכך, שכרי היה רב. שיפרתי את הערבית שלי לאין ערוך ולמדתי הרבה פתגמים שלא הכרתי קודם. חלק מהבדואים גרו בפרדסנו ועבדו תחת הנהלתי בריסוס הפרדסים נגד זבוב הים התיכון. לאחר שחזרתי ממלחמת ששת הימים נודע לי שהם תכננו ביניהם איך לחלק את פרדסי הסביבה. היה ריב גדול ביניהם – כי כולם רצו את פרדסנו. כתוצאה מלימוד אורח חייהם וגם כתוצאה מהמצאות משל עצמי יצא שמי למרחוק בין הבדואים מהאזור שמשם באו הפועלים שעבדו אתי.

אני הייתי מנהל את הבציר בכרמו של דודי חיים. בכל שנה היו מופיעים יצחק ויעקב פיינשטיין, מביאים אתם 2 בוקסות ענבי אליקנט ולוקחים במקומן 2 בוקסות של ענבי בורדלו אימם שִפרה, הייתה עושה מענבי הבורדלו ריבה לכל השנה.

מוטה דניאלי היה בא עם קבוצת קוטפים וקוטף בפרדס לנדו. מאחר והמשאיות לא יכלו להעמיס מתוך פרדס לנדו, היה מוטה מוציא את מיכלי הפרי עם סוס לתוך פרדסנו ומשם העמיסו אותם על רכבים. בכניסה גדל עץ צעיר ויום אחד מוטה שבר ½ מהעץ. כשבאתי אליו בטענות הוא ענה לי בכל הרצינות: זה לא אני, זה הסוס אשם.

האחים מרדכי ויוסף פורר (אביו ודודו של ראש העיר) החליטו לזרוע ירקות בחלק מפרדסם שמול בית הקברות הישן. הם העמידו עולה חדש מעירק כדי שישמור. אני ניהלתי אז את פרדס לנדו שכנם, ובאתי בשבת לראות משהו בפרדס. השומר עצר אותי ושאל למעשי. הסברתי לו אך הוא לא הסתפק בכך וביקש ממני שאכתוב את שמי כתבתי על נייר שהוא נתן לי כביכול את שמי: 'תשרי בן פסח' והוא את מסר את השם לראש השומרים עמינדב אלטשולר. שמותר לכתוב שעמינדב הבין שמדובר בי. אגב לשומר הייתה חרב מפח לכן הוא נקרא: "סַייף אל טָנְק" (בערבית).

יום אחד הגיע לפרדס עולה חדש מאוקראינה, הוא ואשתו חפשו עבודה. הם התחילו לקטוף לתוך המיכלים והיו די חרוצים ובמיוחד הגבר. היה אז מקובל שפרי מכל ארבעה עצים ימלא מיכל. והנה יום אחד הגבר קטף מעץ בפינת הפרדס. הוא קרא לי ואמר בעברית: זה לא עץ תפוח זהב – זה זהב. והסיבה הייתה פשוטה. הוא מילא את כל המכל מאותו עץ ועדיין לא גמר לקטוף ממנו.

אגב לקלמנטינות היה הביקוש כה גדול מאחר ובאותה תקופה של עונת הקלמנטינות, לא היו פרות כפי שיש היום בשוק. בבוקר הייתי יוצא עם החמור והעגלה לפרדס (לחמור קראתי לוי אשכול, מאחר שכעסתי עליו כי לנו הוא נתן עבור 1$ 1.20 ל"י ואילו שאר היצואנים קיבלו 1.80 ל"י), הייתי ממלא 10 בוקסות וחוזר הביתה. הביתה הייתי מגיע בקושי עם 3-2 בוקסות מאחר ובדרך היו מתנפלים עלי ממש כדי שאמכור. מאחר ולא היה אתי משקל הסכמתי למכור רק בוקסות מלאות –ב- 5 ל"י הבוקסה. וגם הביתה לא היו מפסיקים אנשים לבוא לקנות. לאימא נשאר המשקל הישן מתקופת הפרות והתוצרת.

לאותו בעל פרדס ששמו היה גבריאל הרביטר הייתה בזמנו חווה חקלאית בסדר גודל של 170 דונם. היו בה פרות, תרנגולות וכו'. אני הייתי בא לשם לשחק עם אחד מבניו ששמו היה בצלאל. הרביטר בא מאמריקה ויסד את המקום בשנת הפרעות של 1929. בנו משה למד בישיבה בחברון והערבים בזמן הפרעות קצצו לו את אצבעות אחת מידיו.

כשיונתן בלומנפלד בנה את הוילה שלו בשנת 1953 הוא בנה ראשית-כל בריכת אגירה כדי שיהיה לפועלי הבניין מהיכן לקחת מים. הוא קנה את המים מהרביטר תמורת ½ לירה לקוב, מחיר שהיה 'בשמים' באותה תקופה. כשנשאל הרביטר למה כל כך הרבה, הוא ענה: "וָועס קֵן אִיך תוּען, אִיך הוֹב גִימָכְט א פְרַייז" (מה אני יכול לעשות, עשיתי [כבר] מחיר).

בזמן מלחמת העולם השנייה יצא מטוס משדה התעופה של תל-נוף לטיסת אימון. במטוס היו שבעה חיילים כולל הטיס. בסביבות רחובות הרגיש הטיס שקשה לו לשלוט במטוס והוא הורה לחיילים לצנוח. הראשון שצנח נפל לתוך פרדס הרביטר. למזלו היה בפרדס טלפון והוא הודיע משם לבסיס על המקרה. עד שבאו לקחת אותו משפחת הרביטר השקתה והאכילה אותו כיד המלך. הטיס המשיך בטיסתו לכיוון הים ואחר כך צנח. הוא נפל על עץ בפרדס בגבעת מיכאל שעל יד נס-ציונה. כשהגיעו נוטרים למקום צעק לו אחד מהם – להרים את הידיים, גרמני. הנוטרים היו בטוחים שהטיס והמטוס היו גרמנים. לקח לטיס הבריטי די זמן לשכנע אותם שהוא אנגלי ולא גרמני. רק אז הם אפשרו לו לרדת מהעץ.

כשהיינו צריכים כסף לצורך פעולות ב'מכבי הצעיר' היינו בין היתר גונבים בקבוקים ריקים אצל מילצ'ן ולאחר מכן מוכרים לו אותם בחזרה.

באגודת הכורמים נהגו לחשב את כמות הענבים ב-'קונטר'' (כ-3 קונטר = 1 טונה). כשנפטר דוד חיים שהיה חבר מועצת הכורמים הגיע לשבעה אחד מראשי האגודה פיניה (אליהו) ויגודצקי שהיה תמיד לבוש רובשקה רוסית (באגודה ספרו שהוא היה מקורב למהפכנים ברוסיה). שאלתי אותו למה לא לחשב את המשקל בטונות, כפי שהיה כבר נהוג בארץ והוא ענה: כדי שתחשבו שיש לכם הרבה.

פעם יצאנו, זרובבל זמל ואנכי להעריך את כמות הפרי בפרדסי אגודת "פרדס" באזור. בין היתר היינו צריכים להעריך בפרדס של יהודי מנס-ציונה בשם הוכברג. זמל היה צריך לקפוץ לאיזה סידור והוא אמר לי (הוא היה המעריך הבכיר) לחכות במקום כלשהו וכשיבוא הוכברג לבקש ממנו להמתין. כששאלתי אותו איך אזהה את הוכברג הוא ענה לי: יבוא אדם רכוב על חמורו והוא ממש דמות חלמאית (אחד מעקרון). הייתה לי בעיה היות וכל הפרדסנים, או לפחות רובם רכבו אז על חמורים. ואמנם כשהגיע האדם רכוב על חמורו זיהיתיו מיד לפי פרצופו. לאחר מכן הלכנו להעריך בפרדס חינה כהן שגבל בבית ספר 'עיינות'. על פרדס זה היה ממונה יוסף פניג מנס-ציונה. הלכנו, שלושתנו בין השורות ופתאום אני שומע צעקה – מה עשית לי? והתברר שזרובבל שהיה לץ גדול נפל לתוך בור שהיה מכוסה בעשב. תוך כדי נפילה הוא תפס ברגלו של פניג והפילו ארצה. בתשובה לשאלתו של פניג למה תפס ברגלו ענה לו זרובבל: מה רצית שאני אפול לבור - לבד?

באחד הימים שוב השאיר אותי זרובבל זמל באחד המקומות ואמר שהוא חייב לקפוץ לרגע למושבה (נס-ציונה). חיכיתי עד בוש וכמעט בצהרים, כשנמאס לי הלכתי עד הכביש הראשי (מרחק ניכר) ונסעתי באוטובוס הביתה. בערב הוא הגיע לביתי, ביקש סליחה וסיפר לי את הסיפור הבא: הטנדר שבו נסענו במסגרת העבודה הושכר מאחד בשם נסים קפטה שמשום מה לא הכיר ברשויות המס. לרוע מזלו של זמל עצרה ביקורת של מס-הכנסה את הרכב והחרימה אותו בגלל חוב של בעליה.

ליונתן בלומנפלד שבזכותו הגענו למחצית הבעלות על באר מים, היו הרבה שיגעונות (היה לו יותר מדי כסף). יום אחד הוא פנה אלי וביקש שאני אבוא ביום ששי בערב להניע את המשאבה של הבאר מאחר והפועל שלו היה שומר שבת. כששאלתיו בשביל מה, הוא ענה לי שיש אצלו בארמון נשפיה והוא רוצה שיהיה "פונטיין" (מזרקה) לפני הבית. הרכילות סיפרה שבאותו לילה הגברים הפשיטו את נשותיהם ערומות ורקדו איתן.

דודי חיים לא אהב לתת עצות. כששאלתיו למה? הוא ענה: אם זה יהיה טוב, לא יזכרו את זה. ואם חס וחלילה זה יהיה רע לא ישכחו לך את זה. ולמה לי אתה נותן עצות? שאלתיו: זה כבר משהו אחר, הוא אמר, מאחר ואביך נפטר מוקדם ולא הספיק ללמדך. בנושא הפרדסנות למדתי גם לא מעט מבן דודי יורם. ממנו למדתי בעיקר הרכבות עין וזמירת כרמים. הרכבות תמך, למדתי משלמה איזנברג. ממרדכי פורר למדתי תאריכי גשם בפברואר בשביל לדעת מתי לדשן.

באביב הייתי קונה כמות גדולה של חציר עבור החמור 'לוי אשכול'. חוץ מעשב, מזונו היה חציר ושעורה גרוסה בכדי שיהייה לו כוח. החציר הכי זמין היה של בקיה ושיבולת שועל שהיה טוב עבור פרות חולבות. כששאל אותי המוכר אם יש לי פרות, עניתי לו שיש לי חמור ואז הוא שאל: מה, אתה חולב אותו?

אגב את החמור קניתי מיוסף פורר דודו של ראש העיר. יום אחד התלוננתי באוזניו של אריה מילר שהיה ידידו של יוסף שהחמור הוא עקשן ומוציא אותי מדעתי. ואז הוא אמר: בגלל זה יוסף מכר לך אותו. כי יוסף מעולם לא סבל מכאב ראש אבל מאז שהיה לו את החמור הוא התחיל לסבול מכאבי ראש.

בתקופת כהונתו של הרב בר-שאול רצו הגבאים לשנות בימים הנוראים את מיקומו של החזן, כלומר, שבמקום שיעמוד לפני ה"עומד", יעמוד על הבמה שמשמשת את השמש, ולקריאה בתורה. לפני כניסת החג פרץ ויכוח, והרב טען שמנהג של בית כנסת מימים ימימה – אין לשנות. אברהם נוטמן שירש מאביו את מנהג "כל הנעורים", בין היתר חלוקת סוכריות לאחר גמר הברכה המשותפת של הילדים על התורה, בשמחת תורה קרא לעבר הרב קריאות ביניים. והרב כתשובה שאל אותו, מאימתי הוא "גדול" בתורה.

בתקופת המאורעות, 1939-1936 לא היו פועלים לקטיף מאחר ולא הרשו לערבים להיכנס לפרדסי המושבה. כתוצאה מכך, אחד הפתרונות היה גיוס תלמידי כיתה ז' לעבודות הקטיף. אני עבדתי בפרדס החברה הבריטית. הייתה לי שם פרוטקציה מאחר ומנהל העבודה ישעיהו בן-משה היה בן עיירתה של אימי ואבי סידר לו את העבודה. באחד הימים הגיע פטרול של ה-Royal Scots Grays והצטלמנו, הפועלים, עם אחד מהם כשהשנים האחרים נתנו לי ולעוד פועל את הרובים לצורך התצלום.

בהגנה

בזמן מלחמת העולם כשהיה חשש שגנרל רוֹמל יגיע לארץ גויסתי ל'חי"ש'. הייתי בסך-הכל בן 16. קבלנו בקושי אוכל כשהיינו בכפר בילו, והיינו מתאמנים כל הזמן. מאחר והפרוטה לא הייתה מצויה החלטנו יום אחד לנסות לתפוס יונים. על יד בית הכנסת הגדול הייתה בריכת מים גדולה ושם קיננו הרבה יונים. עלינו למעלה על הבריכה ותפסנו כמה יונים ומכרנו אותן בשוק, כך שהיו לנו כמה גרושים לקנות משהו.

במסגרת ההגנה יצאנו פעם 4 אנשים בפיקודו של אריה סיטקוב לסיור בגבול הפרדסים עם פרדסי רמלה, בלילה ללא שום נשק. הכיוון היה לעבר ביתו של הפרדסן הערבי בועוט שעל ידו עמד ועדיין עומד עץ הג'ומז (שיקמה) המפורסם. הבית היה מוקף חומת בלוקים והערבים ישבו לאור מנורה ומישהו מהם הקריא מכתב באזני הנוכחים. אריה הניח יד כבדה על החומה בכדי שיוכל להציץ לתוכה. כתוצאה מכך הבלוק נפל לתוך החצר, והערבים מיד הגיבו במטר יריות. כולנו פתחנו במרוצה לכיוון המשך רחוב עזרא מול סטריה. כשהגענו לרחובות הזמין אותנו אריה על חשבונו לשתייה בקפה חבקין.

יום אחד (שבת) יצאנו לאימונים בהדרכתו של דובה ליכטר מקבוצת שילר. הוא הורה לנו לטפס על הגג של בית האריזה של האחים קליימן הגובל בגבעת ברנר שהיה גבוה במיוחד. לאחר מכן הוא הורה לנו לקפוץ ממנו – מגובה של 3 מטר. כולם קפצו ורק אני נשארתי למעלה. וכשהוא האיץ בי לקפוץ אמרתי לו שקודם עליו לשמוע את הסיפור על היהודי שהחליף את הפקיר בקרקס שהחליט שהוא לא קופץ. כמובן שבסוף לא הייתה לי ברירה וקפצתי. שנים, אחר כך כשנפגשנו היינו נזכרים באותו עניין.

במסגרת השרות כשוטרים מוספים יצאנו למטווח ליד נחל רובין בפיקודו של אינספקטור טיילור. במקצה שלנו, מס' 1 היה קופל גינזבורסקי שהיה קלע די טוב. מס' 2 היה דוד שיע שהיה "בלינדר" מוחלט (לא ראה טוב). כשקבלנו את התוצאות הייתה הפתעה גדולה. דוד קיבל כ-90% הצלחה ואילו קופל – 0 אחד גדול. הסתבר שקופל חשב שהוא מס' 2 וירה למטרה של דוד ואילו כדוריו של דוד שרקו כנראה לעבר הים או פגעו בחומת המפגע. אגב, כשהאינספקטור היה מתחיל להתרגז, הסרג'נטים פַיְקֶס ובן ארי היו מרגיעים אותו על ידי בקבוקי בירה ואיזה סנדביץ'.

באחד מימי החורף ריכזה ההגנה את כולנו ועשינו מסע רגלי לכיוון יער חולדה. יצאנו בשעות הלילה כדי שלא נתגלה על ידי הבריטים. הגענו בגשם שוטף ולא יכולנו להעביר את תוכנית האימונים שנקבעה. כל היום רק הדלקנו מדורות בבית הישן בחולדה עד שבערב באו משאיות וחילצו אותנו משם.

בצה"ל

לפני כיבוש קובֵיבה (נכבשה בפעם השנייה) שלחו שני סיירים לסייר את השטח. הגדוד העמיד כיתה להבטחתם. לי יצא לאבטח מצד הכפר הקטן סטריית אבו חטב. לאחר שפתחתי את כל הדלתות (בסך הכל היו בכפר מספר קטן ביותר של חושות) הופיע מולי חמור ומאחר שאיש לא היה בכפר הכרזתי על עצמי ככובש הכפר.

לאחר כיבוש מרר נשלחנו, מחלקה, להחליף את הכובשים. היה חם מאוד ומפקד המחלקה הטיל עלי, מאחר והייתי הצעיר ביותר משימה להביא מים מגדרה. אז זאת לא היוותה בעיה מאחר וכל מי שרצה טרמפ השיג אותו מבלי להרים אפילו את ידו. בבית החרושת לקרח בגדרה נתנו לי כד חלב ריק, מילאתי שם מים ומיד ירדתי לכביש והמשכתי בנסיעה עד מרר. מאחר והיה קשה לטפס במעלה ההר עם כד מים מצאתי סוס לבן וניסיתי להיעזר בו בהעלאת המים. שמפקד המחלקה ראה מה שעשיתי הוא צעק עלי – לא מספיק שהבאת סוס שהוא לבן ואז הערבים יראו אותנו מיבנה. מיותר לציין שכל השבוע ששכבנו במרר עד כיבוש יבנה, נאלצתי לעבוד "עבודת פרך".

כשהייתי בקורס מכי"ם נקראתי למשפט בפני סרן גלינקא (לימים סגן-אלוף, נפל בקדש) ומאחר והייתי האשכנזי היחידי מבין הנאשמים קרא לי הרב-סמל להיכנס עם נאשם נוסף שטען שלא ידע עברית אלא רק יידיש. לא עזרו לי טענותיי שאינני מבין מספיק יידיש, נאלצתי להיות מתורגמן. הנאשם היה כל הזמן חוזר ושואל: "וועס זוגטער"? (מה הוא אומר). ולימים פגשתי את אותו נאשם בתל-אביב. שמחנו להיפגש ואז התברר לי שהוא יודע עברית יותר טוב ממני. לשאלתי למה הוא דיבר רק ביידיש הוא ענה שהוא פשוט לא רצה להיות בקורס שהיה די קשה.

ביום אחד בזמן מלחמת השחרור נשלחתי למפקדת גדוד 55 כדי לשמור על עציר ערבי מאומאס (פרק קנדה היום). כל היום הייתי צריך להסתובב אתו בכדי שיבצע עבודות רס"ר. בידי היה סטן והפקודה הייתה שבמידה וינסה לברוח לא להסס ולירות בו מיד. מאוד שמחתי אחרי מספר ימים להשתחרר מהתפקיד הזה. אגב, אסור היה לי לנצור את הסטן – והמבין יבין.

בתקופת היותי בצבא הייתי מוצב במחנה טירה למרגלות הכרמל ואז עברה עלי הטראומה הגדולה ביותר עד אז בחיי. ב-7 לפברואר 1950 ירד שלג עצום עד לגובה של כ-60 ס"מ. אני הייתי בטוח אז שהמדינה נגמרה. זכורני בהיותי ילד שאבא סיפר לי בזמנו ש-40 שנה לפני כן ירדו ברחובות פתיתי שלג. אבל זה, היה שלג באמת. אחד הדברים הזכורים לי הוא שהמבנים שהיו שם ופנו לכיוון מסוים קרסו ואילו אחרים שהיו לכיוון אחר החזיקו מעמד. בבוקר הגיע קצין 'שויצר' והורה לאחד החיילים לעלות על המבנה ולסלק את השלג. החייל, שהיה עולה חדש ולא ידע טוב עברית, אמר לקצין "שאם חייל עולה למעלה, בית יורד למטה". הקצין התרגז ופקד עליו שנית, החייל אמר "מפקד אומר – חייל עושה", עלה למעלה ו'ירד' עם המבנה למטה כפי שהזהיר. הקצין השויצר נעלם מבושה כלעומת שהגיע.

את סדרת הכיתה בקורס ממכפי"ם עברתי בזפיטה (היום שבטה). התחפרנו בתרגיל הגנה וזה היה מזלנו. כעבור זמן קצר הופיע ענן שחור מכיוון סיני והחשיך את היום. נשכבנו בשוחות והתכסינו עם הסוודרים עד שהענן חלף כעבור כמה שעות.

בשנת 1955 גייסו את חטיבה 11 באמצע הלילה כי חשבו לכבוש את הרצועה. חנינו בקיבוץ רעים שנקרא אז בטעות תל-רעים. במשך השבוע שהיינו שם מתפקידי היה לקבל "שטינקר" שבא מהרצועה ולדאוג לו לאוכל, עד שהיו אנשי המודיעין באים לחקור אותו. גם כשהיה צריך לחזור לרצועה הייתי מלווה אותו עד למעבר לכביש מערבה.

לימים הייתי מדריך בקורס צנחנים ראשון של ממכפי"ם (עוד לא היו להם ב.ד.א.). הגענו לסביבות המוחרקה שעל יד דליית-אל-כרמל וחנינו שם. מאחר ועבדתי רצוף הרבה שעות, קיבלתי כמה שעות מנוחה ובמקום לשכב לישון התחלתי להסתובב בסביבה ונתקלתי במאהל של קורס סמלים קרבי שמפקדו היה לא אחר מאשר צ'יץ' שהיה בדרגת רב-סרן (שלמה להט - לימים אלוף וראש עיריית תל-אביב). מאחר והוא הכיר אותי מהמושבה, הוא הזמין אותי לארוחת כבש. הוא הורה לטבח לתת לי מנת אורז ו"כבש". (הטבח היה ממלון 'קטה-דן' ובשרות המילואים הראשונים במדינה). כשגמרתי לאכול הוא שאל אותי מה אכלתי ועניתי לו – כבש ואז הוא קרא שנית לטבח וזה הסביר לי שאכלתי צלי פילה.

במסגרת שירותי הצבאי, הייתי בין היתר גם מדריך נשק קל בקורס קצינות ראשון בצה"ל. לאחר זמן מה גם הדרכתי את חניכי קורס המגד"ים הראשון במקצוע מרגמות 81 מ"מ. בין יתר הקצינים שהיו בקורס היה גם סרן צעיר בשם אלברט מנדלר שנודע מאוחר יותר כאלוף אלברט מנדלר ושנפל במלחמת יום כיפור. הוא היה מחזר אחרי בחורה רחובותית וכשהיה פוגש אותי היה קורא לי – שלום המדריך שלי.

במסגרת השרות הייתי בקורס סמלי מרגמות 81 מ"מ שנערך באביב 1950. הוחלט לעשות ניסיון עם פרדים שיישאו את המרגמות ( למרגמה 3 חלקים וכל אחד משקלו כ-20 ק"ג). המסע נערך בהרי אפרים ביום חמסין, בתקופת משמעת המים. המימיות אז היו עדיין בריטיות. בבורות היו מקווי מים ששרדו מעונת הגשמים. הפרדים התעלפו אחד אחרי השני ואנחנו הפכנו לפרדים במקומם.

במלחמת קדש (1956) האספקה איחרה מאוד להגיע והיינו מאוד רעבים. החילונים שבינינו התחילו לאכול "בוליביף" (בשר משומר בקופסאות) שמצאנו בעמדות של המצרים שמסביב לחאן יונס (חנות יונה בעברית). הדתיים שבינינו היו בסך הכל מאוד מסכנים מאחר שמנות קרב היו בצמצום רב. כשהתיישבנו בבית ספר חדש שניבנה בעיר הצליחו החיילים לאסוף בקר ועופות למיניהם אבל בשביל לפתור את בעיית הדתיים נסע אחד מהם לנס-ציונה והביא רב-שוחט ואז לפחות מבחינת הבשר הבעיה נפתרה. אגב אותו שוחט נשאר אתנו עד שהועברנו לסיני. החיילים ובייחוד העולים החדשים פרצו בין היתר לבית מרקחת ולקחו משם "שוקולד". שוקולד זה היה למעשה תרופה בשם "אקס-לקס" שהייתה מיועדת לאנשים הסובלים מעצירות. למרות אזהרותיי שלא יאכלו מאותו שוקולד הם התעלמו מדברי וכמובן שהתור לשירותים היה ארוך מאוד.

מחאן יונס עברנו לביר גפגפה על מנת להעמיס את קופסאות ה'פוּל' שהיו שם בעשרות אלפיהם. הן הועמסו על משאיות ושנשלחו לעתלית מקום בו שוכנו השבויים המצרים. בדרך, בזמן המשלוח קרא לי המ"פ יוסף עובד למכוניתו ואמר לי שכשנגיע לקילומטר מסוים יהיה עלי להגיד לו. ציון הקילומטרים היה כתוב במספרים ערביים והיחיד בפלוגה שידע לקרוא מספרים בערבית הייתי אני.

כשגמרנו את איסוף קופסאות ה'פול' בביר גפגפה במלחמת קדש התארגנו לקראת השחרור. הגדוד כולו נשאר למסדר סיום במסגרת החטיבה ולי נמסרו ארבעה כלי רכב עם כמה חיילים על מנת להעביר למחנה 'חצור' את עודף הציוד. הגענו לחצור בסביבות חצות. החלטתי שאת המכוניות נפרוק בבוקר מאחר ונאמר לי לא לשחרר את הרכבים. עם אחד הרכבים הקפיצו אותנו לצומת חצור ומשם היינו צריכים להסתדר לבד ולהגיע הביתה. נדהמתי כשראיתי שסמל אחד יורד מהרכב ועל כתפו היה לא פחות מאשר מנוע של רכב קטן. איך הוא הצליח להגיע עד לביתו בגדרה פשוט לא הייתי מסוגל להבין.

ערב אחד, הייתי סמל תורן. פתאום בא הטבח ואמר: סמל, יש גמל במטבח. שני סמלים שישבו בצד אמרו לי לא לדאוג ולהמשיך לקרוא את הרומן הזעיר שבידי לאור ה'לוּקס'. לאחר זמן מה נשמעו שתי יריות ולאחר מכן השתרר שקט. אחרי כשעה הגיעו שני הסמלים עם 'מסטינג' (מיכל אוכל צבאי בריטי) ועליו כבד מטוגן של גמל. גירשתי אותם מעל פני יחד עם ה"מעדן". עד הבוקר לא נשאר מהגמל אלא השלד בלבד מאחר שכל החיילים שלא היו דתיים ערכו חפלת גמל. לתדהמתי נשארה גם גמלה קטנה שהייתה בתה של הגמלה שנהרגה על ידי שני הסמלים.

במסגרת אימון המחלקה לקראת גמר קורס מפקדי כיתות הגענו לאזור גבעת עדה והתאמנו על חורבות הכפר "אום איל שוף"- לימים, קיבוץ 'רגבים'. תוך כדי הסתערות מצאנו את עצמנו, שני חיילים, על גג של בית. לא הייתה בעיה לקפוץ מהגג אבל מה שלא הבנו איך תוך כדי הסתערות לא הרגשנו שאנו עולים עליו.

לילה אחד בחורף 1949 נשלחתי עם עוד אחד, עולה חדש לשמור על אחד מהגשרים שהיו בין גדרה לקסטינה. היו ידיעות מודיעיניות שהמצרים רוצים לבא לפוצץ גשרים. נאמר לנו לא להסתובב אלה להיות תקועים על מקומנו בכדי שלא נקים כל רעש ואם המצרים יתקרבו נרגיש בהם (הואדי היה מלא בחלוקי אבנים). המתח היה גדול מאחר והבריטים התקינו על יד כל גשר מודד גשם והמודד השמיע רעש מפחיד כאשר איזה מכונית שהיא התקרבה מרחוק. אך כל זה היה כאין וכאפס לעומת הקור שחדר בעיקר לכפות הרגליים (מחוסר תנועה). באותו לילה למדתי מה שכל אירופאי יודע. לשותף שלי לא היה בכלל קר ברגליים כי מתוך ניסיונו עטף את רגליו בנייר עיתון מה שמנע מהקור לחדור – דבר שצברים לא היו מודעים לו.

טיולים בחו"ל

בשנת 1975 היינו בטיול שנקרא 'פניני הבלקן' שבסופו ביקרנו במועדון לילה באיסטנבול. מנחה התוכנית אמר משהו בערבית ואני עניתי לו. במרחק מה מאתנו ישבו 2 גברתנים כנראה ערבים וכששמעו שעניתי בערבית הרימו לכבודי כוסות ואני כמובן עניתי גם כן בהרמת כוסית. מזל שלא ידעו מי אנחנו. יום קודם לכן ביקרנו בבזאר המפורסם והנחו אותנו לפני כל קנייה להתמקח. לא הבחנתי בכך שיצאנו מהבזאר והתמקחתי עם המוכר ובתשובה הוא כינה אותי ערבי.

שנה מאוחר יותר היינו בין היתר במלון באנגליה. לארוחת בוקר קבלנו לחמנייה, ריבה, תה או קפה. כולם ביקשו קפה וקיבלו. אני ביקשתי תה ולא הצלחתי לקבל. לפתע שמעתי 2 מלצרים מדברים ביניהם בערבית בעגה מצרית. פניתי אליהם בערבית ובקשתי מהם כוס תה. תוך שניות קבלתי את מבוקשי והם רצו לדעת מי אני ומהיכן הערבית שלי.

תוך כדי טיול בבלקנים הגענו, שלושה אנשים מתוך קבוצה גדולה לחצי האי האטוס ביוון. כשארע שם מקרה שמישהו נלחץ על ידי אנייה אחרת, ניגשו כמה רופאים שהיו באנייה לנסות ולטפל בנפגע. אחד מהם, אמריקאי ממוצא יווני חזר והתיישב קרוב אלי. הוא פנה אלי ואמר שהוא מבין מויכוח שהתפתח בין הנוסעים שאני ישראלי ושאל אותי אם ישנו בישראל מוסד שאפשר לברר שם את קורותיהם של אנשים שנעלמו בשואה. הוא הסביר לי שהוא במקור יליד עיירה שבצפון יוון בשם פלורינה ושהיה לו חבר יהודי בשם אלברטו שנעלם בשואה. לאחר שהוא נתן לי את כתובתו באמריקה הבטחתי לו שאני אנסה לברר. במסגרת חיפושי הגעתי למנטש, הידוע, לפי עצתו של מלאך רוטצס (ממוצא יווני) שעבד אתי. מנטש נתן לי כתובת של מנופאים ברחוב הרצל בתל-אביב. כשבאתי לשם ואמרתי שמר מנטש שלח אותי אליהם, שלושה אנשים קמו לתת לי כסא. הם התייעצו ובררו בהרבה שיחות טלפון שלא הבנתי מילה מהן כי הם דיברו ביניהם ב'לדינו'. לבסוף הם הפנו אותי למנופאי אחר בשם קלדרון ברחוב סלמה. זה האחרון לקח ממני את כתובתי והבטיח להמציא לי תשובה. אותו מר קלדרון היה מאותה עיירה והוא ישר אמר לי שאותו אלברטו ללא ספק הושמד בשואה. אבל אמר שהוא עוד רוצה לבדוק את העניין. לא חלף זמן רב וקיבלתי ממנו מכתב שאמנם אותו אלברטו אינו בין החיים. נוסף לכך הוא נתן תאור מדויק של השוק בפלורינה ואודות אביו של אלברטו וכמו-כן אודות אביו של הרופא מאמריקה שהיה קצב בשוק שם. העברתי את כל הפרטים לרופא באמריקה וזה בתשובה כתב לי שהוא מאוד מצטער שלא יפגוש יותר את חבר נעוריו. הוא שם דגש מיוחד במכתבו בקשר לתיאורו של מר קלדרון לגבי השוק בפלורינה. הוא כתב שתאור מדויק יותר הוא בלתי אפשרי.

בשנת 1986 ביקרנו בפורטו-ריקו (בני שמוליק עבד כאגרונום בחווה ישראלית שם) ולאחר מכן בפלורידה. בפלורידה בין היתר היינו ב"אפקוט" ובצהרים סרנו למסעדה בביתן המרוקאי. המלצרית מצאה שפה משותפת עם אשתי – ספרדית ואילו אתי היא דיברה בערבית והתעקשה שאני ממוצא מצרי. אגב שהיינו ביוון במסגרת הסיור בבלקנים, שוחחתי עם המלצרים במלון סטנלי באתונה – בערבית. יוונים אלה היו ילידי מצרים וגורשו משם על ידי גמאל עבד אל נאצר.

באחת הפעמים שבאנו לבקר את בננו תמיר בגרמניה גרנו בעיירה קטנה בשם Frikingen. באותה תקופה טרם היו לנו כרטיסי אשראי כך שלקחנו אתנו המחאות נוסעים דולריות. באתי לקופאי בבנק ונתתי לו המחאה שערכה ב-D.M. היה 99 מרקים ו-96 פניג. שמתי על הדלפק 4 פניג בכדי להשלים ל-100 מרק. הקופאי המרובע אמר שהוא לא יכול לעשות את זה, הוא פשוט לא תפס את העניין. לבסוף כשהבין הוא פרץ בצחוק. לימים בני גר בכפר בשם Otterstadt אצל איכר בשם שלוטר. כשהגעתי לבדי לשם בכדי לקחת את בני מדי יום לטיפול פיזיוטרפי עקב ניתוח בברכו כשנפצע בפעילות ספורט, אמר לי הגרמני: תמיד כשאתה בא לכאן אתה מביא אתך את החום הישראלי (משהו כמו º32). אמרתי לו, מר שלוטר אתה חייב לשתות הרבה, והוא ענה לי - תבוא בערב ואז נשתה. המכון הפיזיוטרפי היה מתחת לאצטדיון כדור הרגל של קבוצת "ורדר ברמן" ונקרא ווֹזר סטדיום (על שם הנהר). מאחר והטיפול ערך כשעתים הייתי מביא אתי ספר לקריאה. כמעט לא הייתה פעם אחת שלא פנו אלי הנוכחים להבין את פשר הקריאה מימין לשמאל.

תוך כדי טיול בבלקנים בהדרכתו של יגאל חסקין מכפר בילו, הגענו למקום מאוד גבוה בבולגריה ששמו פמפורובו. היה יום ששי ויגאל הציע לעשות סדר קבלת שבת. אמרתי לו, איך אפשר בלי יין והוא ענה שלא חסרים יינות במקום. אמרתי לו שזה יין-נסך וזה גרוע מאכילת חזיר. הוא פטר אותי בזה שאני לא מבין כלום. כמקָדֵש על היין בחר יגאל ביהודי בשם שרבני שלכל מקום שהגענו היה נוהג להכריז I want fish  (אני רוצה דגים). הוא התיימר להיות שומר מסורת והביא אתו מזוודה מלאה בשימורי בשר מהארץ. כשחזרנו פניתי לשכני פרופ' מאיר וילצ'יק ושאלתיו אם צדקתי בקשר ליין. הוא ענה לי שאמנם צדקתי אבל לא הבין מאיפה גוי כמוני יודע את זה. באולם הקבלה היו מונחים שעוני זהב למכירה ןשרבני החליט לקנות לאשתו שעון אחד. יגאל הזהיר אותו שהשעון הוא ציפוי זהב בלבד והרבה אינו שווה. האחרון לא שעה לאזהרתו של המדריך וקנה לאשתו שעון רוסי כזה. כשהגענו לעיר הבירה סופיה בא שרבני ליגאל והתלונן שהשעון הפסיק ללכת. יגאל שאל אותו אם השעון הלך עד סופיה וקיבל תשובה חיובית ואז הוא ענה: זה כל מה שציפו ממנו.

בבית

בתקופת הנציב העליון מק-מייקל נתנה הממשלה הלוואות לחקלאים. הנציב החליט לבוא למושבה ולראות מה עושים האיכרים עם ההלוואה. הוא ביקר בביתנו אך מאחר ואבא לא ידע אנגלית, השיחה התנהלה בערבית, שפה אותה ידע הנציב כי בתפקידו הקודם היה מק-מייקל מושל סודן. באותו זמן התגורר בביתנו מזכירו האישי של הגנרל הפולני זיונץ, מפקד הבריגדה הקרפטית שבצבא אנדרס. שמו של המזכיר היה 'פאן' אוגבולסקי וכשהוא הגיע הביתה אלינו וראה את כל ההמולה מסביב לביתנו הוא שאל לפשר הדבר ומאחר שהובהר לו כי זה ביקור של הנציב העליון הוא מיהר אל אימי ולחץ את ידה ובירך אותה מאחר ולא כל יום זוכים לכבוד גדול כזה.

ל'פאן' אוגבולסקי היה חבר בשם גראף דובצקי שהיה בעל חוות חקלאיות בפולניה. הגראף היה חולה ושכב בחדרו של הדייר. אך למרות מחלתו הוא יצא לעזור בהמלטה לא רגילה של פרה שהמליטה תאומים, מאחר והוטרינר דר' קרומהולץ היה באותו זמן מחוץ למושבה. בקיאותו של הגראף הייתה גדולה מאחר שבחוותיו בפולניה היו כמויות רבות של פרות ובעלי חיים אחרים. אגב בענייני המלטה. בלילה אחד חזרתי מאוחר הביתה ושמעתי גניחות מכיוון הרפת. ירדתי לשם וראיתי רגל בודדת מבצבצת מתוך הפרה שהייתה אמורה להמליט. הערתי את אבי ורצתי לקרוא לדר' קרומהולץ. הוא בא לאחר שהשמיע קללות עסיסיות בפולנית והורה לי לקרוא לשכן ובניו. כולנו חיכינו שהוטרינר יסובב את העגל בתוך הרחם של הפרה, הוא הצמיד ווים מתחת לעיניו של הוולד וכולנו משכנו ברצועות לפי הוראותיו. למותר לציין כי לפרה ולעגל שלום.

אותם שני העגלים שנולדו תאומים היו קשורים בחצר ואחי ספה לימד אותם לטפס על כ-10 מדרגות ביתנו, להקיש בדלת ולבקש מאימא לשתות חלב.

בתקופת מלחמת העולם השנייה יִיבאה התאחדות האיכרים משלוח של עְזים לבנות מרומניה ואִפשרה לחקלאים לרכוש אותן באשראי. גם אבא לקח אחת והיא הייתה קשורה בחבל קרוב לבית בשדרת עצי ברוש. הפרות שהיו בחצר השנייה שנאו משום מה את אותה עיזה וביום אחד הצליחו לחדור מבעד לגדר על מנת לעשות שפטים בעיזה. העיזה הצליחה בכל כוחה לקרוע את החבל ולטפס כ-10 מדרגות עד למטבח ולהקיש בדלת וכשאימי פתחה את הדלת העיזה התחבאה מאחוריה.

לאחר כל המלטה היינו נוהגים להכניס את הוָלד לחצר שעל יד הבית והיינו קושרים אותם עם חוט כביסה ארוך וכך יכלו העגלה או העגל לטייל בין שני קצוות החוט. לשכנתנו מהצבא הפולני הייתה כלבת זאב בשם עֵרה והיא הייתה אוהבת לשחק עם העגלה או העגל. במשך הזמן העגלה שהייתה בת ימים ספורים למדה להתנהג כמו הכלבה.

בחצר של הרפת הייתה ממוקמת חבית גדולה עם מי שתייה ומעליה ברז. יום אחד כשחזרו הפרות מהמרעה, הייתה החבית ריקה. אחת הפרות לא התעצלה ופתחה בקרנה את הברז. ואגב חזרה מהמרעה, כשהפרות היו חוזרות מצד צפון, מרחוב הרצל, הראשונות שפנו לביתן היו הפרות של הגביר ר' לייזר, בערך מול רחוב ויצמן. ואחר כך, ברחוב גאולה פנו הפרות שלנו ושל השכנים שוסיוב בפינת רחוב גלוסקין. הפרות של שוסיוב פנו שמאלה ושלנו ימינה. שלנו היו מגיעות לשער, נותנות געייה ומישהו מאתנו היה יוצא מייד לפתוח להן את השער. יום אחד הלכתי לפתוח את השער וראיתי שהפרה "כוכבה" לא חזרה עם היתר. הדבר היה מוזר כי שמעתי את געייתה. הסתכלתי מסביב וראיתי אותה בחצר הרפת של ר' לייזר. כנראה שהייתה 'שקועה בשיחה' עם חברתה ממשפחת השכנים ונכנסה יחד עם חברתה לאותה חצר. לא הייתה בעיה. נכנסתי לחצר של השכנים ופתחתי את שער העץ שהוביל לחצר הרפת ו"כוכבה" באה אחרי הביתה.

לשכן שלנו דוד ברנשטיין הייתה רפת עם פרה אחת. כשהוא היה בא לחלוב אותה היה רגיל לחבוש כובע קש רחב שוליים. והנה יום אחד הוא בא לחלוב את הפרה והיא לא נתנה לו, עד שהבין שהוא שכח את הכובע בבית. לאחר שחזר עם הקובע, הכל היה כרגיל.

שכנינו ממול היו הגבירים של המושבה. הבן יוסף שלימים היה סגנו של בן-גוריון במשרד הביטחון הביא הביתה כלב מסוג בולדוג או בוקסר. בלילה היה הכלב קשור על הגג. יום אחד רצה הכלב לרדוף אחרי משהו או מישהו, קפץ מעל המעקה של הגג ונחנק מהרצועה.

בבית של הסייד קראוזה היה גר דייר אנגלי בשם דן שפרד. גם לדן היה כלב מסוג דומה לזה שהיה לשכן. דן היה לוקח סל ושם בתוכו ארנק עם כסף ועם פתק שבו רשום מה שהוא צריך מהמכולת. וכך שהחנווני היה שם בסל כל מה שהתבקש, וכולל את העודף בארנק.

לשכנים שלנו היו בן ובת. הבת הייתה ילדה אנרגטית ואילו הבן היה כבד בתנועותיו. יום אחד הילד טיפס על עץ התות שהיה בחצר ולא יכול היה לרדת, אחותו שהייתה קטנה ממנו רצה לאמה ואמרה: אימא אין לך כבר "אְינגלֶה" (ילד ביידיש).

יום אחד בחצר הפרות והעופות, פרה הרימה אותי על הקרניים. מזלי היה שבחצר היו אז בן דודי יורם והפועל משה והם הצילו אותי. מקרה דומה קרה לי בפרדס לוינסון. בסוף יום העבודה, הקוטפים היו מעמיסים את ה'בוקסות' המלאות פרי על ה'טרנזיטה' ונוסעים לכיוון בית האריזה. לי אפשרו לעלות למעלה ולשבת על ה'בוקסות'. באמצע הסיבוב, הייתה תקלה בפסים וה'טרנזיטה' וכל ה'בוקסות' התהפכו ואני מצאתי את עצמי על אמיר של עץ, מוכה וחבול.

לקראת האביב היו תרנגולות שהופכות לדוגרות והן היו מתיישבות לדגור על ביצים. באופן לא ברור לגמרי הטילה תרנגולת כ-2 ביצים מעל התבן שהיה מונח בפינת הרפת. ודי גבוה מעל ערמת התבן, על קורות הגג היה מונח קרש די רחב ושם היא הטילה ללא ידיעתנו. יום אחד נכנסתי לפינת התבן ומשמיים נפלו לידי 2 אפרוחים. מאחר ולא רצינו להדגיר יותר מדי ביצים היינו לוקחים את עודף הדוגרות, טובלים אותן בחבית המים ומכניסים אותן לארגז גדול ששמו אותו על אחד מעצי התות שהיו בחצר הפרות והעופות על מנת שיחדלו להיות דוגרות. (דוגרת מפסיקה להטיל ביצים).

בויכוח שהיה לי פעם עם מדריך עופות הוא אמר שברווזה לעולם לא תדגור (הכוונה לברווזה בשבי). אמרתי לו שאצלנו ברווזה כן דגרה. ומעשה שהיה כך היה. בפינת חצר בעלי החי הייתה ערמה של זמורות שאבא הביא מהכרם בשביל הסקה, כביסה וכו'. סבתי, אם אמי, הייתה מגיעה אלינו לביקור מדי פעם ו"מתנחלת" לפחות לחודש אם לא ליותר. הדבר שהייתה עושה בהגיעה, הייתה יורדת לחצר לדרוש בשלום בעלי החי. הייתה אז תקופת הדגירה וסבתא חזרה הביתה ושאלה את אימא כמה ביצים היא שמה מתחת ל'קַצ'קֶה' (ברווזה). אימא אמרה שהיא לא שמה שום ביצים. סבתא לקחה אותנו לחצר ושם ראינו ברווזה יוצאת מבין הזמורות כשמאחריה שורה של אפרוחים. אז התברר לנו סוד היעלמותה של הברווזה שחשבנו שנטרפה על ידי תן. הברווזה ארגנה כך שהברווזות יטילו תחת הזמורות ולאחר מכן היא דגרה על הביצים.

אגב תנים. מדי פעם בבוקר כשהעופות יצאו מהלול היינו מאפשרים להן לצאת דרך פתח קטן, על מנת שנוכל לספור אותן שמא נטרפו חס וחלילה כמה מהן. יום אחד הסתבך תן על יד הלול בערמת עצים והשכן ה' קלר בא עם האקדח והרג אותו.

בפינת החצר, אחת לשנה, היו מרצפים ריצפה מחמרה וקש כדי לפזר עליה את השקדים שהיו מקלפים בחצר לאחר שאיידו אותם בתור בור עם עשן גופרית. זכורני כיצד הערבי שעבד כעגלון ואם אינני טועה היה שמו עבדאללה מזרנוגה היה מחפש בבגדי הערביות שעסקו בקילוף בסוף היום, שמא החביאו בבגדיהן שקדים. לימים החליף אותו ערבי מעגר (קריית עקרון) בשם כסן קאסם. הסיבה הייתה פשוטה – עבדאללה עצמו נתפס בגניבה.

חוץ מהעגלון הערבי, היה גם עגלון יהודי בשם משה שהיה סיר שלו אצלנו ואימא הייתה ממלאת אותו בחלב לפני שהלך הביתה. לימים העגלון עזב אך הסיר נשאר, וימים רבים לאחר מכן הסיר נקרא – ה'סיר של משה'.

אגב חלב. בשנת 1938 לאחר ה-"Anschluss” של אוסטריה לגרמניה הגיעו פליטים משם לארץ-ישראל. כמה מהם הגיעו לרחובנו וגרו במחסן בביתו של מתתיהו גורדון המוכתר. אחד מהם שהיה איש מוזר אך פרופסור מאחת האוניברסיטאות באוסטריה דיבר עברית תנכית ומדי פעם היה מבקש מאימא שתקיים לו (תשמור לו) 4 כוסות חלב למחר. את ½ הכמות הוא שתה ישר במקום, לא רתוח ואת השאר לקח אתו.

ברחובנו גרו שני דודנים ממשפחת בק, חמי וארנוני. יום אחד אמו של אחד מהם נתנה לו פלפל לאכול מתוך הנחה שהפלפל לא חריף. (קורה שאבקה של פלפלים חריפים מאבקת פלפלים רגילים). הילד הפסיק לאכול בגלל החריפות אבל התאפק לא לבכות וקרא לבן דודתו (האמהות היו אחיות) ואמר לו שיטעם כמה טעים הפלפל. השני התחיל לאכול ומיד פרץ בבכי ואז גם הראשון התחיל לבכות. אצל סבם, משה בק, שהיה סוחר בקר והייתה לו רפת גדולה לפרות לשחיטה עבד ערבי מזרנוגה בשם עבד שכולם קראו לו 'עבדקה', מאחר והיה לבוש כמו היהודים ודיבר עברית רהוטה (היו בודדים כאלה). יום אחד עזב עבד את עבודתו ובא בלבוש ערבי מסורתי להיפרד מהשכונה. אימא שלי ראתה כיצד היה לבוש ואמרה לו: הוי עבדקה, חזרת להיות ערבי.

הייתה לנו שכנה מאנגליה שהייתה שקרנית וקלפטומנית. יום אחד ביקשה מאימי ביצים בהשאלה (בדרך כלל רק מכרנו). לאחר כמה ימים החזירה ביצים סרוחות מהשוק. כשאימא באה אליה בטענות היא ענתה: לי לא איכפת, קניתי אותן בתור טריות.

באחד הימים המליטה בחצרנו פרה. הערבי שעבד בחצר בא הביתה ואמר לאבי שנולד עגל. מאחר ולא הייתה שום בעיה בהמלטה לא ירד אבא לחצר לראות את מין הוולד. באותה תקופה היו באים אחרי כל המלטה כל ילדי הסביבה לראות את הנולד. לאחר כ- ½ שעה בא לביתנו ר' דוד שוסיוב ושאל את אבי מה המליטה הפרה ואבא ענה – עגל. ואז דוד אומר לאבא: צבי, בא נרד לרפת. כששאל אבא את דוד למה קרא לו לרפת אמר לו דוד שוסיוב: בני אהרל'ה בא הביתה והציע לקנות את ה'עגל' ולגדלו בתור עגלה (כי היה הבדל גדול במחיר) אך דוד שוסיוב חשב שחייבים לעדכן את אבי בנושא.

אבי העסיק מדי פעם פועלים תימנים בפרדסו ולא תמיד היה לו במה לשלם להם, אבל נמצאה עצה. לעת ערב היו מגיעים הפועלים עם כלים בידיהם. אימא הייתה נותנת להם חלב ועל ידי כך שולם אט אט החוב. לפעמים היה אבי נותן להם פתק לדוד יונטף (אח אבי יום-טוב) על מנת שייתן לאותו מוכ"ז שק קמח על חשבון החוב של אבי. אלוהים רק יודע כיצד שילם אבי לאחיו.

לאבי שהיה אחד מבין 11 אחים, היו שני אחים מוכי גורל. הראשון בן-ציון שכונה 'בֵנֶה' היה אילם ואחד מתפקידיו היה לשבור את הזיתים בעונת הזיתים אצל שלושת אחיו הגדולים. השני בניהו שהיה למעשה Cowboy באוסטרליה ושם כנראה הימר על כל פֶנִי שהרוויח. לימים כשאבי חלה מאוד ורציתי לדעת מה הולך אתו פניתי לדר' גורביץ שיגיד לי מה המצב. הוא התחמק מתשובה וביקש מדודי בניהו שיספר לי שאבא חולה סרטן.

בילדותי היינו מפחדים (גם ההורים) משיירות הצוענים שהיו עוברות מידי פעם במושבה. אז היו מכניסים אותנו הביתה כדי שלא נחטף על ידם.

בחצר הבהמות היו שלושה עצי תות גדולים. על אחד מהם בנה בן דודתי שמואל משהו במקום ערסלים והיינו מבלים שם הרבה. על אותו עץ תות היה אבא שם ארגז גדול ומכניס לשם את הדוגרות לאחר שטבלו אותן במים (כבר הזכרתי).

תרנגול שגדל בלול הגיע לסוף דרכו ולא הייתה ברירה אלא לשחוט אותו. הדבר התיישב עם המימרה – מתי איכר אוכל עוף? או שהאיכר חולה או העוף. אימא שמה אותו לבישול אבל הבשר לא התרכך. מחוסר ברירה, אימא בישלה את העוף, יום יום במשך שבוע ורק בסוף השבוע הצלחנו לאחר זמן רב לאכול אותו. בשר אימא הייתה קונה פעם בשבוע, 1 אוקייה ( = 240 גרם) ב-2 גרוש והייתה עושה מרק או קציצות, עם הרבה לחם.

ספורט ו"מכבי"

בזמנו הייתי בקבוצת הסדרן של 'מכבי' שבין היתר שמרה על הסדר בבית-העם. באחד הקונצרטים בניצוחו של המנצח האיטלקי ברנדינו מולינרי, מנצח בעל שם עולמי, מספר מוזמנים שהיו אמורים לשבת בשורה הראשונה לא הגיעו משום מה. לכן במקומות אלה שהיו מאוד קרובים למנצח התיישבה קבוצה של סדרנים שהבינו במוסיקה, כמו שאני מבין במוסיקה ותוך כדי הנגינה פיצחו גרעינים. המנצח התרגז והפסיק את הקונצרט באמצע והמתין עד שהסדרנים הסתלקו מהמקום.

בהיותי סדרן בבית העם מטעם מכבי (בקולנוע בית הפועלים הייתה קבוצת הסדרן של הפועל) קרה פעם דבר שלא אשכח. נערכה הצגת בכורה ארצית של האופרטה 'מריצה'. גם הפרופ' ויצמן היה נוכח. מאחר והיה עוצר בדרכים בלילות, חיילי ה'כלניות' ליווּ את השחקנים מתל-אביב ובחזרה. בגלל נוכחותו של פרופ' ויצמן וגם בגלל ש הייתה זאת בכורה החליטו לנגן את ההמנונים – התקווה ואל מלך נצור. בזמן נגינת התקווה התיישבו החיילים הבריטים, כתגובה בזמן נגינת ההמנון הבריטי – התיישבו כל הסדרנים.

ובמסגרת קבוצת הסדרן בבית העם, כתוצאה מתיקולים שהיו לנו עם נוער מהפרברים של אז, הוחלט ללמד את חברי הקבוצה אגרוף. בבית המשפט ברחובות עבד אז אהרון מזרחי מאגודת מכבי תל אביב שהיה אלוף ארץ ישראל במשקל הקל ביותר שקיים באגרוף והוא התנדב ללמד אותנו את המקצוע. באחת הפעמים כשהוא ניסה להדריך אותי הוא אמר לי להכניס לו "בוקסים". הזהרתי אותו שהיד שלי כבדה וחזקה, אבל הוא אמר לי לא לפחד כי הוא יודע איך להתגונן. התוצאה הייתה שהכנסתי מכה חזקה לפרצופו והוא נפל ארצה.

באחד ממשחקי הכדורגל כששיחקתי כשוער, קיבלתי מכה חזקה ברגל מאחד החיילים הבריטים ששיחקנו נגדם. צלעתי כשבוע. החיילים חנו באזור ובכל ערב באו ל"After". הם כל יום שאלו אותי אם המצב משתפר? לקראת סוף המנדט נסענו לשחק נגד הפועל חיפה, משחק על גביע ארץ-ישראל. נהוג היה אז להתלבש בבגדי המשחק ולנסוע כך במשאית גם עד חיפה. המשחק התקיים בבוקר מאוחר, כי אחרי שעה 4:30 אחר הצהרים אסור היה לנסוע בכבישים. כשחזרנו נעצרנו בהרבה מחסומים אך מאחר שראו שאנחנו קבוצת כדורגל אפשרו לנו להמשיך ללא כל בעיות (תמימות בריטית). שחקנו גם נגד הפועל תל-אביב, בתל-אביב והתוצאה לקראת הסוף הייתה תיקו. צבי שוסיוב שהיה קיצוני שמאלי בעט ממרחק של כ-40 מטר וניסה למסור את הכדור למוסי ליטבק, אך מה לעשות – הכדור נכנס בין שתי הקורות כך שניצחנו את המשחק. אבל צבי שוסיוב רץ אל מוסי ליטבק וביקש סליחה על כך שהמסירה לא הייתה מדויקת.

נסענו פעם לשחק נגד הפועל חדרה, בחדרה. השוער של חדרה למד אתי באותה תקופה בבית החקלאי בפרדס חנה. כך שכשנגמר המשחק ירדנו מחובקים עד מחוץ למגרש. הילדים רצו אחרינו וצעקו – תסתכלו, מכבי והפועל חברים. דבר כזה קרה לי גם לאחר משחק דרבי מול הפועל רחובות. בגמר המשחק ירדנו ביחד מהמגרש, אני וישראל חיוטין מהפועל שלמד אתי בגן ובכיתות א' – ב'. גם אז אנשים לא בדיוק הבינו איך זה קורה. במשחק נגד השבויים האיטלקים שחנו ברחובות קיבלתי מכה חזקה במפתח הלב מהחלוץ האיטלקי שהיה על לפני המלחמה אחד המפורסמים באיטליה. לא יכולתי לנשום ופרט לאיטלקי אף איש, כולל אני עצמי לא הבין מה קרה לי. האיטלקי תפס אותי מאחור והנשים אותי.

במשחקי הטניס בין המועדונים היה מעמיד כל מועדון 6 שחקנים עם דירוג. כלומר – הכי טוב וזה שבא אחריו וכך עד השישי. למכבי רחובות נמאס להפסיד תמיד ואז התחכמו וכמספר 1 העמידו את מספר 6 הפחות טוב וכך הלאה. התוצאה הייתה שהרחובותים ניצחו קבוצה מתל-אביב. לאחר שמישהו סיפר את העניין לתל-אביבים פרצו מכות בין שחקני שתי הקבוצות וכמובן בעזרת המחבטים.

שבת אחת משום מה לא נסעתי עם מכבי לשחק בחוץ ובאתי למגרש לראות משחק של שעריים נגד נבחרת מהצבא הבריטי. ניגש אלי יהודה מדהלה וביקש ממני שאשחק אתם כשוער מאחר והשוער שלהם לא בא למשחק. אמרתי לו שאני חושש שעזריקם מילצ'ן יכעס עלי – והוא הגיב - את זה תשאיר לי. במלוא הצניעות, אלמלא המשחק הטוב שלי אינני יודע מה הייתה עלולה להיות התוצאה. המשחק עצמו נגמר ב-1:1 ובסוף המשחק כל האנגלים ניגשו ולחצו את ידי. דברים דומים קרו לי עם חיילים אנגלים אחרים מקבוצות אחרות כששיחקתי במדי 'מכבי אש' רחובות.

בזמני החופשות היינו באים למועדון "מכבי" כשעל הבמה היה שולחן פינג-פונג ושם הרבינו לבלות. אחד מהנוכחים היה לזרקה בן-עמי (חסין) שהיה מספר סיפורים דמיוניים על כלי נשק, שהפכו ברבות הימים למציאות. הוא גם היה המומחה לחבלה של תנועת הלח"י. ואותם שני חברי הלח"י שנידונו למוות ופוצצו את עצמם בכלא, חומר הנפץ היה מעשה ידיו.

הייתה קבוצת כדורגל של עולי אוסטריה וגרמניה בשם "הכח" ורוב שחקניה היו יהודים גרמנים. יום אחד הצטרף לקבוצה בחור תימני בשם חנש שלמד די מהר את שפתם ובאחד המשחקים ששחקנו נגדם הוא לא מסר טוב לחברו וזה האחרון כעס עליו וצעק עליו בגרמנית. חנש כ'גרמני' טוב, קד קידה וביקש סליחה בגרמנית - .Entschuldigen sie

ברחובות היה רופא שיניים בשם דר' נידרלנד שהיה אוהד כדורגל מושבע. יום אחד באתי אליו לתיקון שיניים והוא אמר לי: אני מכיר אותך, אתה השוער של 'מכבי'. ששאל אותי לשמי עניתי: אליעזר גורודיסקי. לא יתכן, הוא אמר. שאלתי למה והוצאתי את תעודת הזהות. בסדר, הוא אמר, אז למה במשחק צועקים לך "לזיק"?

השיא בפעילות אגודת 'מכבי' היו נשפי החנוכה שנערכו באולם בית העם החדש. הנשפים כללו תרגילי התעמלות, ריקודים וכו'. באחת הפעמים לקחו קבוצת ילדים בגילי 10-9 והם התאמנו לצורך ההופעה בתרגילי תס"ח (תרגילי סדר חמושים) כשהם חמושים ברובי עץ. המפקד – אהרל'ה שוסיוב היה בן גילם. בין המוזמנים שישבו בשורה הראשונה היה הקולונל של ה-Royal Scots Grays, - גדוד סקוטי שחנה ברחובות בשנים 1937-1941. לקראת סיום תרגילי הסדר נתן אהרל'ה פקודה "לימין שור" וכל המשתתפים עברו בהצדעה לכיוון האולם. הקולונל שהתפעל מהמבצע כולו קם על רגליו והצדיע הצדעה בריטית מושלמת לצועדים.

קצת לפני מלחמת העולם התקיים משחק ליגה ב' (שניה בארץ) בין הפועל ראשון לציון ו'מכבי' רחובות. שחקן הפועל בשם יעקב טביב יצא מהמגרש והכה את יהודה מדהלה (לימים יו"ר אגודת מכבי שעריים) שהיה עדיין נער. ואז שחקן 'מכבי' רחובות הרצל פריצנר הכה את יעקב טביב מכות נמרצות ואמר לו: אתה לא תכה ילדים. כתוצאה מכך פרצה קטטה אדירה בין שחקני שתי הקבוצות. השופט, הריש כהן עצר את המשחק. כשנרגעו הרוחות חוּדש המשחק כאשר כמה מהשחקנים עטופים בתחבושות. התוצאה הייתה 6:0 או 5:0 לרחובות. זה לא עזר ל'מכבי' רחובות, והפועל ראשון לציון עלתה לליגה א' מאחר ובמשחק בין הפועל רחובות והפועל ראשון לציון כשהתוצאה הייתה תיקו, שחקן הגנה של רחובות ששמו היה פפו (נדמה לי שהוא היה בולגרי מבית-חנן ואוהד הפועל ראשון לציון) הכניס בכוונה שער עצמי – כתוצאה מכך ראשון הגיעה ראשונה. (הראשונה ממש הייתה ה-Royal Scots grays  אבל לא אפשרו לה להיכנס לליגה הראשית. אפשרו זאת רק למשטרה הבריטית).

לאחר כשנה נפרדו קבוצות 'מכבי', ביתר-דגל-ציון ומשטרת שַׂרונָה מהליגה והקימו ליגה נפרדת על 'מגן' עיתון ה'ארץ'. למעשה 'מכבי' רחובות הגיעה ראשונה אבל כתוצאה מתככים הוענק הגביע למכבי פתח-תקווה. לאחר איחוד הקבוצות היהודיות מחדש הועלתה 'מכבי' רחובות לליגה הראשונה ושרדה בה עד לשנת 1956.

כשהייתי ילד קטן ממש, עזריקם מילצ'ן, משה וינר ועוד חברים שלהם ערכו הצגה במחסן הדשנים של מילצ'ן (בין היתר היה מילצ'ן סוכן של .I.C.I). מחיר הכניסה למיטב זכרוני היה 1 מיל. את תוכן ההצגה אינני זוכר.

בירושלים הייתה קבוצת כדורגל מפורסמת בתחילת שנות ה-30 בשם 'מכבי חשמונאי'. כשהקבוצה התפרקה היה החלוץ המרכזי שלה יוסל'ה טרבינוביץ, מגיע כל שבת ברכבת לרחובות והיה משחק ב'מכבי' עד שפרש. לימים הגיע לרחובות חזן חדש ששימש בבית הכנסת הגדול וגם בחברה קדישא'. זה היה לא אחר מאשר יוסל'ה טרבינוביץ. כשהזמינו אותו לבוא למשחקים סרב להיכנס למגרש מטעמים מובנים. אבל הוא היה עומד ברחוב הרצל ומציץ בין העצים על המשחק.

אגב, משחק הוקי שמעולם לא היה לי כל ניסיון בו. ב'מכבי' הייתה קבוצת הוקי שבין שחקניה היה גם שלמה להט צ'יץ' (לימים אלוף וראש עירית תל-אביב) למרות שהיה חבר ב'שומר הצעיר'. היריב הייתה קבוצה בריטית שהגיעה רק עם 10אנשים

 (משחקים 11 כמו בכדורגל, במגרש כדורגל אלא רק שהשערים הם הרבה יותר קטנים). שאלו אותי עם אני מוכן לשחק עם האנגלים ולמרות שלא בדיוק ידעתי איך אוחזים במקל המשחק, נעניתי בחיוב. התוצאה הייתה עד לקראת הסיום 0:1 ל'מכבי' וצחוק הגורל – מי שהשווה את התוצאה היה לא אחר אלא אני.

לאחר שהפסקתי לשחק כדורגל הפכתי להיות שופט כדור-יד. במשחק אז שיחקו 11 כמו בכדורגל. בכדור-יד הייתה לשופט סמכות להרחיק שחקנים בגלל התנהגויות לא ספורטיביות ל-15 דקות (אינני מתמצא בחוקים של היום). למיטב זכרוני היו לי תמיד בעיות עם 2 אנשים. ב'מכבי' רחובות היה זה חיים (חבשי) שפק ואילו השני היה לא אחר מאשר מנשה דוידזון ממכבי ראשון לציון שלימים היה מנכ"ל מהדרין פריאור ולאחרונה כתב ספר על הפרדסנות היהודית בארץ ישראל. את הראשון הרחקתי על משחק פראי מעבר לכל מידה ואילו את השני בגלל אלימות מילולית מיותרת. לימים נפגשנו ואז אמר לי מנשה שעם 2 אנשים היו לו בעיות בצעירותו – אחת, שהייתה המורה לאנגלית והשני הייתי אני.

ישראל סמילנסקי (סמויס) שהיה אחיו הבכור של הסופר ס. יזהר שהיה רץ ימני בקבוצת הכדורגל של 'מכבי' רחובות נסע עם אופנועו יחד עם ערבי אחד בתקופת מלחמת העולם. אם אינני טועה בסביבות "דיר אסניד" (אזור ארז) הם נדרסו על ידי הרכבת. במשך שנים היתה תלויה תמונתו במזכירות ה'מכבי'. לימים כשבנו עוזי שמעולם לא ראה את אביו ביקש ממני לנסות להשיג לו את התמונה, כל מאמצי לא עלו יפה.

ב-R.A.S.C.  – יחידה של יהודים מארץ ישראל, היה קורפורל אייב אפשטיין, אחראי על קבוצת הכדורגל של יחידה 468. בחייו האזרחיים היה שייך לקבוצת כדור הרגל של 'הפועל' תל-אביב ומכך הכיר את רוב שחקני 'מכבי' רחובות באותה

תקופה. היחידה חנתה במקום שממוקמת היום מצבת הצנחנים ובערב הם היו יוצאים ל-After לרחובות. הוא בילה הרבה במועדון 'מכבי' וכשקבוצתו בצבא הבריטי הגיעה למשחק הגמר על הגביע האזורי במסגרת הצבא הבריטי הוא הבין שאין לו כל סיכוי לקחת את הגביע. יהודי, תמיד מוצא עצה. באותה תקופה 'מכבי' רחובות הייתה אחת הקבוצות הטובות בארץ ואז למשחק הגמר שנערך בצריפין (סרפנד אז), הוא צרף מספר שחקנים מ'מכבי' רחובות ועל ידי כך הצליח לקחת את הגביע.

ב'מכבי' רחובות-נוער שיחק וולוולה (זאב) הרשקוביץ שהיה ילד דתי, בנו של הבלן של בית המרחץ. כמובן שזה היה ללא רשות ההורים. בשבת אחת אביו בא לחפש אותו והוא הוזהר והתחבא מתחת לספסלים. למשחק גביע נגד ‘הפועל’ רעננה לא היו ל'מכבי' רחובות 11 שחקנים ומוסי ליטבק שהיה מאמן-שחקן החליט לצרף את וולווי כחלוץ מרכזי. מתוך 10 גולים ש'מכבי' הכניס וולווי 6. אבא שלו שמע שוולווי כבש 6 גולים והוא בא לצבי גינזבורסקי בעל המסעדה ואמר: "נוּ ווס זָעגְסְטוּ אף מָיין קִינד אֶר הוֹט גִישִיסְט 6 גוֹלְען" (נו, מה אתה אומר על בני, הוא ירה 6 גולים). יש להניח שהוא לא הבין שזה קשור בחילול שבת.

באחד ממשחקי בליגה כששיחקנו נגד 'מכבי' ראשון לציון יצאתי לעבר חלוץ מרכזי שהגיע לבד עם הכדור (שמו היה גל והיה ממוצא הונגרי). מאחר שזה היה מחוץ לגבולות ה-16 נאלצתי להיתקל בו. התוצאה הייתה שהכדור התרומם לגובה ותוך כדי כך התפוצץ. 3, שהיו אז נערים, לא שכחו את זה. הראשון, דר' גבי לוינסון, השני עורך-דין בן-ציון צנעני והשלישי רפי קסטל שגם הוא הפך להיות שוער ב'מכבי' שערים.

במשחק ששיחקתי עם מכבי-אש רחובות נגד קבוצה בריטית, החלוץ המרכזי שלהם שקראו לו Emery עבר את כולם ומששה מטרים בעט לפינה. ואני, כנראה מפחד קפצתי לעבר הכדור והרחקתי אותו לקרן. Emery, כמיטב המסורת הבריטית בספורט, ניתר באוויר וצעק Lovely וטפח על שכמי. באותו משחק שפיצצנו בו את הכדור הרחקתי כדור בצורה דומה לקרן והשופט פריזנר הורה על קרן וגם טפח על שכמי ואמר: יפה בחורצ'יק.

יוסף פורר שהספקתי עוד לשחק אתו משחק אחד (הוא היה הרבה יותר מבוגר) הצטיין במיוחד אחרי גשם. הוא היה נעמד עם הכדור, עושה תנועות ולאחר מכן עם רגלו מתיז בוץ על פני היריב. היריב היה תופס את פניו על מנת לנקות אותם ויוסף היה חולף על פניו בקלות.

במסגרת המלחמות בין ה'מכבי' והפועל במושבה הגיע העניין לשיא אשר כמה מאנשי 'מכבי' מלאו פח מלא צואה ושפכו אותו על עסקן הפועל קירשנר. וצחוק הגורל הוא שלימים עבר קירשנר לגור בנתניה ושם הפך לאוהד של קבוצת 'מכבי'.

לאחר קום המדינה הקים יגאל חסקין קבוצת כדורגל בשם 'הפועל כפר בילו'. בקבוצה היו רבים מבוגרי 'מכבי צעיר' רחובות. אחת היריבויות שהיו כמעט קבועות הייתה עם קבוצת 'מכבי' עקרון (מזכרת בתיה). המשחק לכשעצמו היה נטול חשיבות. זאת הייתה תקופת הצנע ובהזדמנות חגיגית של המשחק היה מוקם לאחר המשחק שוק ירקות. יעקב גולד מעקרון שלימים נהייה אחד מהפקידים הבכירים של מס-הכנסה היה מגדל ירקות והאטרקציה הייתה המשקל הערבי שבו היה שוקל את הירקות. כי כמשקלות שימשו – אבנים, ולא משקלות.

בזמן שלמדתי בבית הספר החקלאי בפרדס-חנה ארגנו כמה קבוצות אזוריות ליגה אזורית. קבוצת מכבי-אש רחובות הייתה צריכה לשחק נגד 'מכבי' עקרון אבל הייתה לה בעיה. באותה שבת לא היה להם שוער. הייתי בחופש ויהושע קושלביץ ביקש ממני לעמוד בשער. בליגה הזאת לא היו להם כרטיסי שחקן אלא רשימות, כך שלא הייתה בעיה להכניס אותי לרשימה במיוחד כשהשופט היה רחובותי. במהלך המשחק פסק השופט מכת 11 מטר לטובת עקרון ואני עצרתי את הכדור. הבחור מעקרון רץ אלי ובעט בראשי. כשאמתי לו שאני לו כדור הוא ענה: אצלנו בעקרון כדור וראש זה אותו דבר.

את שלמה נדב, שאתו שיחקתי תקופה מסוימת הכרתי כבר כילד ובתור שוער והוא היה גם מגיע לפעמים לביתנו להביא מאביו הקצב (דוד) נתח בשר כלשהו (זה כשהיה קצת כסף). לימים, שלמה נהיה הקצב של באר טוביה ובאחת ההזדמנויות כשבנו בכורו יעקב חגג יום הולדת מסוים, הוא הזמין את כל הקבוצה באחד מימי ששי לבאר טוביה לארוחת קצבים. למחרת קיבלתי שלשול ובקושי החזקתי מעמד בשער נגד 'מכבי' ראשון לציון (1:6 לטובתנו). לאחר זמן מה (אינני זוכר באיזה גיל) בכורו יעקב נהרג בתאונת דרכים. היה ברור שלמשחק בשבת שלמה לא יגיע. להפתעתנו, כשהתחלנו להתלבש למשחק הופיע שלמה ודרש להיכלל בהרכב. למיטב זכרוני עזריקם מילצ'ן אמר לו שזה לא יאה שבזמן השבעה הוא ישחק. אך לא עזר שום דבר ושלמה עלה לשחק.

המשחקים עם 'הפועל' תל-אביב היו תמיד טעונים. במשחק גביע התערבו שלמה נדב ואברוהום טוויל (שרעבי) מי ישבור להרברט מייטנר (לשעבר מהכוח וינה), הקיצוני-ימני של 'הפועל' את הראש. שלמה הפסיד כי אברהם ביצע את המשימה אבל זה לא עזר כי 'הפועל' ניצחה 0:1. במשחק גביע אחר הובלנו 0:2 משני שעריו של מוסי ליטבק , אבל גם זה לא עזר מאחר והשופט האוסטרי יון פסק נגדנו שתי מכות 11 לקראת סיום המשחק ושתיהן נכנסו. במצב 0:2 לטובתנו, בזמן בעיטת קרן לטובת '‘הפועל’' שאל אותי צבי ארליך (דוקטור), החלוץ שלהם: איך מכניסים לך גול? עניתי לו – על הארץ ואמנם שני הפנדלים שנבעטו על ידי בוצ'קה, נבעטו על הארץ. במשך הגומלין בתל-אביב נגמר המשחק ב-1:1. רק במשחק השלישי שנערך בראשון לציון באמצע השבוע הפסדנו 2:4. הם נחו לפני המשחק במלון ואילו אנחנו באנו ישר מהעבודה. אהרל'ה שוסיוב שהיה מחלק גזוז נעזר באותו יום על יד אחיו צביקה בכדי שיספיק למשחק.

עמוס סחה האח הבוגר יותר מבין שלושת האחים, עמוס, יעקב ובוסי, נשכב פעם מתחת לגלגלי האוטובוס שלקח אותנו לתל-אביב למשחק נגד 'הפועל' תל-אביב כמחאה על השיפוט שבוע קודם. ליברמן ועזריקם מילצ'ן עבדו קשה לשכנע אותו לקום מהרצפה. כשנערך המשחק השלישי בראשון לציון, תוך כדי ריב עם אוהדי 'הפועל', הוא לקח בקבוק, שבר אותו ואיים שמי שיישאר במגרש – הוא יחתוך אותו. ואמנם רובם ברחו.

ברחובות היה בחור בשם ג'ובני שעשה לו מנהג קבוע ללכת מכות עם הסדרנים בקולנוע בית העם. באחת הפעמים הוא תקף אותי ומחוסר ברירה היכיתי אותו מכות נמרצות ומאז הוא נהייה כביכול ידידי שלי. לאחר שראה אותי במדי צבא בדרגת סמל, התחיל לקרוא לי סרג'נט (סמל). לימים כתוצאה של בגידת אשתו עם חברו הטוב, הוא הרג את חברו והתאבד.

אגב מכות בבית העם. ערב אחד הגיעו לקולנוע שלום אהרונוביץ ואשתו ומשום מה הוא לא נשמע להוראות הסדרן. לקולנוע נכנסו גם שני קציני משטרה בריטים. אחד מהם היה שויצר גדול והוא החל להתוכח עם שלום ולבסוף, פרצה גם קטטה ביניהם. הקצין השני ששמו היה אינספקטור בולמן הפריד ביניהם ומשום מה, גם עשה סולחה במקום

בזמנו שיחקתי בקבוצת מכבי אש כשהאחראי היה נחמן קמינסקי. באותה תקופה היה משטר מזון-כנגד-נקודות (במלחמת העולם השנייה) לפיכך למשפחתנו הגיע כיכר ליום (¼ כיכר לאדם). אמרתי לנחמן שאם הוא לא ייתן לי לנו עוד ½ כיכר, אני לא אוכל לשחק בשבת כי לא יהיה לי כוח. לנחמן לא הייתה ברירה מאחר ולא היה לו שוער אחר.

כשהייתי שופט כדור-יד (11 איש) נשלחתי לשפוט בתל-אביב בין 'מכבי' צפון תל-אביב ובין 'מכבי' פתח-תקווה. האחרונים היו ידועים כפראי אדם. מוטי מוקסיי ששיחק עם 'הפועל' רחובות במשחק מוקדם נגד קבוצה תל-אביבית אחרת שלח את הקבוצה הביתה בלעדיו והטענה - שהוא מפחד להשאיר אותי לבד עם הפתח-תקוואים.

יעקב פיינשטיין שהיה משכמו ומעלה, גבוה וחזק מכולם היה כמעט בלתי ניתן לעצירה. גם כשנתלו עליו שחקני יריב, הפעילו השופטים את חוק היתרון ואפשרו למשחק להמשיך מאחר והיה ברור להם שיעקב יצליח לזרוק לשער.

אמנון חרל"פ היה ממייסדי 'הפועל' תל-אביב בכדורגל, שכונתה בתחילה 'אלנבי'. אמנון פרש מ'הפועל' תל-אביב כתוצאה ממניסקוס בברך. משפחת חרל"פ עם שותפים היו ספקי חלב ועוגות ל-A.A.C.S. – שירות הקנטינות של הצבא האוסטרלי במלחמת העולם השניה. יום אחד הוא עצר על יד פרדס, קטף אשכוליות והתכופף לאסוף אותן עבור איזה סרג'נט אוסטרלי. כתוצאה מההתכופפות נתפסה ברכו ומחוסר ברירה עבר ניתוח. לאחר שהחלים חזר לשחק כדורגל ב'הפועל' רחובות כמגן במקום חלוץ מרכזי כמקודם. כתוצאה מאירוע זה הייתה לי הזכות לשחק נגד אמנון בשנות ה-40 המוקדמות.

בחג החנוכה נסענו אל דודתי חנה שושני על מנת לאכול "לַטְקֶס" (לביבות). היה אתנו גם דודי יהודה ואשתו רחל. לשם נסענו באוטובוסים אבל בחזרה היה כבר מאוחר ואבי ודודי נאלצו לשכור טקסי (מונית). איך נכנסנו כולנו למונית אינני זוכר. מה שאני כן זוכר היה שהנהג היה וילי ברגר השוער המפורסם. תוך כדי שיחה אתו הוא קַבָל על כך שההתאחדות לכדורגל השעתה אותו מלהיות שחקן פעיל בגלל שנתפס הרבה פעמים בגניבות. הוא טען שאין להתערב בחייו הפרטיים.

לימים עבר וילי ברגר מ'הפועל' תל-אביב ל'מכבי' אבשלום פתח-תקווה. שתי הקבוצות הגיעו למשחק גמר הגביע הארץ-ישראלי. ברגר נעצר על יד המשטרה בפתח-תקווה באשמת גניבה אך מפקד המשטרה ניאות להרשות לו להשתתף במשחק הגמר. שני שוטרים בריטים עמדו משני צדי שערו על מנת שלא יברח. במהלך המשחק הכניס ברגר אגרוף לאחד משחקני ה'פועל' והורחק על ידי השופט מהמגרש. השוטרים כבלו את ידיו ולקחו אותו ישר למאסר.

כשלמדתי בפרדס חנה הופיע ברגר במושבה והבטיח לקבוצה מקומית שישחק בשבת בשערה. עד אותו זמן הצליח להונות יותר מאדם אחד כשהבטיח בזכות קשריו כביכול בצבא הבריטי לסדר ג'ובים. לאחר המשחק הוא נעלם לאחר שגרף סכום כסף נכבד. כמה שנים אחר כך עוד ראיתי אותו לשחק בהכח תל-אביב.

ברחובות היה בית חרושת לתרופות בשם תמר. לבעליו קראו מנספלד. הוא היה מדרבן ילדים ללכת ולקטוף פרגים בעונה והוא היה קונה מהם את הפרחים. הפרחים שמשו כנראה לייצור תרופות. לימים הוא גויס להיות חבר הנהלת קבוצת הכדורגל של 'מכבי'. באחת הישיבות הוא אמר שלדעתו מוסי ליטבק צריך להישאר קרוב לשער היריב והאחרים צריכים לספק לו כדורים בכדי שיבקיע. כשהסבירו לו שישנו חוק ה"אופסייד" (נבדל) – הוא דרש בתוקף לבטלו. חבר אחר שצורף להנהלה היה דר' נידרפלד. הוא לא בדיוק הבין את תפקידו כשנאמר לו שהוא יהיה אחראי על אימוני הקבוצה. הוא הגיע לאימון הראשון כשהוא לבוש בבגדי ספורט וחשב לקחת חלק באימון. די מהר הוא גמר את תפקידו מאחר והוא נקע את רגלו. מאז הוא פשוט לא בא יותר לאימונים אלא רק לישיבות ההנהלה ולמשחקים.

אריאל גוטהילף היה מדריך שלנו ב'מכבי' צעיר. באחת הפעמים שהוא לקח אותנו לכיוון פרדס גוטהילף (פרדס מינקוב), אכלנו בדרך תפוזים. פתאום אריאל נשכב על הקרקע וצעק - השומר – וכולנו כמו בהמות, נשכבנו אחריו עד שקלטנו את הבדיחה.

ב'מכבי' רחובות כשיום אחד הגיע אדם מאוסטריה והציג את עצמו כשחקן בהכח גרץ, הבינו מיד שייתכן שהוא היה שם מחסנאי או משהו דומה אך לא שחקן. לעומת זאת בתום מלחמת העולם הגיע לנתניה אדם בשם יגולניצר והציג את עצמו לפני הפועל נתניה כשחקן כדורגל. הם לקחו אותו למגרש והוא אמנם הרשים בבעיטה בודדת אבל טען שהוא בא מהמחנות והוא חלש והוא צריך להתחזק. אנשי הפועל דאגו לכל מחסורו במשך תקופה ממושכת עד שהכריחו אותו לשחק. כבר באמצע המשחק הם נאלצו להיפרד ממנו מאחר והתברר שאין לו סחורה למכירה. במשך תקופה ארוכה היו הקהל בנתניה מלווים כל שחקן שכשל במשחק בשם יגולניצר.

במשחק האחרון לפני הפסקת המשחקים לאחר הכרזת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 היה נגד הפועל פתח-תיקווה ברחובות (1:1). בזמן המשחק צביאל'ה פגע קשה בסגל, המגן של פתח-תיקווה (היו שני אחים, השני חלוץ). לאחר המשחק חזרנו בדרך הביתה, מוסי ליטבק, צביאל'ה ואני. על יד הספסל של פרוגוז'ין פגשנו מספר 'שונאי מכבי' מקומיים שאחד מהם קילל את צביאל'ה כשזה האחרון פגע בסגל מפתח-תיקווה. מוסי, "כדרכו בקודש" הסית את צביאל'ה ואמר: הנה זה שקילל אותך (שמו היה כץ), אני אחריך, תגמור אותו. צביאל'ה הפליא את מכותיו ב"שונא". מאחר והיינו 3 בחורים צעירים, איש מהקהל לא העז להתערב.

אגב אותו צביאל'ה שימש תקופה מסוימת כסדרן 'מכבי' בקולנוע בית העם. הוא היה תמיד נרדם לאחר היומן. שם הסרט היה: אם בֹא יבוא הגשם. לאחר שצביאל'ה נרדם התחיל להישמע הרעש של הגשם בסרט (זה היה בקיץ) מאחר והתבררה התעלומה: כלומר בא הגשם, צביאל'ה התעורר וקרא לעברי בערבית "לָז, עָל בֵית אַגָ'א אִיל מַטָר" (הגיע הגשם, בא הביתה).

טיפוסים מוזרים ומשוגעים

במושבה היה טיפוס מעניין שנקרא ר' יענקל פרש. הוא היה מחכה שלילדים תהיה בר-מיצוה בבית הכנסת הגדול. הנוהג היה שלאחר התפילה כל המתפללים הולכים לביתו של בר-המצווה לאכול צ'ולנט (חמין). היות ולי לא חגגו את בר-המצווה הוא רדף אחרי עד לגיל 18 והיה שואל אותי מתי כבר תהייה לי בר-מיצוה.

לאחר מותו של אבא הייתי הולך יום יום לבית-כנסת "שונה הלכות" להגיד קדיש. בין באי בית-הכנסת היה חייט זקן בשם "יודל".מאחר והיה עצלן גדול הוא לא עבד וחי מנדבות. מדי פעם היה מבקש ממני גרוש (= אגורה = 10 מיל) היה פורט את הגרוש למילימים והולך בין מקבצי הנדבות ומחלק לכל אחד מיל אחד.

יום אחד טוביה חרש פחד ללכת הביתה לרחוב השוק בשעות הקטנות. הוא שאל את הנוטרים שהיו במרכז המושבה אם הם כבר ראו את המכונה ליישור בננות של תנובה. מאחר וטרם ראו, הם התלוו אליו לביתו. כשהגיע לביתו אמר להם: תודה רבה. פשוט פחדתי ללכת לבד.

ועוד מסיפורי דוד חיים. בזמן הטורקים היה כרוז ביפו שהיה מכריז הודעות ממשלתיות ב-3 שפות – טורקית, ערבית ועברית. הכרוז היה יהודי שדיבר בשלושת השפות והודעותיו בשלושת השפות היו זהות, לגבי שורת עונשים קשים כגון תלייה. מיתה וכדומה במידה ולא ישַמעו להוראות. אולם בעברית הרשה הכרוז לעצמו להוסיף משהו משלו ולאחר שמסר על כל הגזירות היה מסיים ב-"ושלום על ישראל".

בזמנו, היה נקדימון אלטשולר גר ברחוב 'מנוחה ונחלה' פינת רחוב יהודה גורודיסקי של היום, וליד ביתו הייתה חנות מכולת של גולדברג. לימים עברו נקדימון ומשפחתו לביתו שברחוב 'עזרא' ובוקר אחד פגש נקדימון את גולדברג בשוק וסיפר לו כי חיה אשתו נפטרה. גולדברג מיהר לביתו של נקדימון. ליד ביתו גידל נקדימון תפוחי אדמה. באותה עת הייתה חיה אשתו בין השיחים, מנכשת עשב. וכשהגיע גולדברג היא בדיוק התרוממה וכאשר גולדברג ראה אותה הוא ירק וברח מהמקום.

יענקל פרש שרדף אחרי בגלל בר-המצווה שלא הייתה, אהב חוץ מאוכל גם לשתות תה רותח. יום אחד כששרת המועצה מושי הכין 12 כוסות תה לישיבת המועצה שישבה בקומה השניה (עבור 11 חברים + מזכיר) הוא נקרא באמצע אל הישיבה על מנת להביא איזה ניירות, כשחזר הוא מצא את ר' יענקל מריק את הכוסות אל פיו, אחת אחרי השניה.

זכורני שכאשר בשנת 1935 כשהגיעו 'עולי סיטקוב' (מטרנסילבניה) לרחובות הם הורדו מהרכבים שהביאו אותם מהנמל במגרש מכבי. כולם התיישבו בקבוצות על הקרקע וחיכו שישלחו אותם למקום מגוריהם החדשים שהיו כמובן ה'בָייקות' שבפרדסים. ילדיהם שמעולם לא ראו ברז מים התנפלו על הברזים שבמגרש כמוצאי שלל רב.

במשך שנים היו נוהגים חורנים, - ערבים שמהר החורן שבעבר הירדן – להגיע לארץ על מנת לחפש עבודה. הם היו מתיישבים על הגבעה שמעל קיוסק פורר (פינת טלר) ומחכים לאיכרים שיבואו וייקחו אותם לעבודה.קבוצת צעירים בני המקום שהסתכלו על המחזה במגרש המכבי הגיעו למסקנה ש'עולי סיטקוב' מזכירים להם את החורנים. ומאז נידבק להם השם 'חורנים'. בין ה'חורנים' היה יהודי בשם משה שהיה נוהג לחלוב את עִזיו של פרופ' חצקלברג. באחד הימים הודיע אותו יהודי לפרופסור שהעזים התייבשו טרם זמנן. לימים התברר כי היה בא בלילה, חולב את העזים ולוקח לעצמו את החלב. על מעשה זה קרא לו דודי חיים: אָבּוּ אִל אַנְזָאת (בערבית: האבא של העזים).

ברחובות היה יהודי בשם יהודה איזנברג שבלשון המעטה היה איש מוזר. בוקר אחד בשבת כשהלכתי להשקות את הפרדס די מוקדם פגשתי את יהודה על יד בית הקברות כשהוא בדרך חזרה למושבה. כששאלתי אותו אם הוא השקה בלילה הוא ענה לי שאֵבִינֵעם (אבינעם נחמני) נתן לו מפתח "מזויף" והוא לא הצליח לפתוח את הדלת של הבאר.

בין שאר הטיפוסים המוזרים שהיו ברחובות היה גם בולגרי בשם דוד ורסנו שטען שהיה קפיטן בצבא הבולגרי. הוא היה סבל בתחנת הרכבת אבל לעת ערב הוא היה מתלבש במיטב הבגדים ויוצא עם מקלו בידו לשוטט במושבה. באחת הפעמים לקראת סיום חג הפסח הוא נסע לרמלה והביא משם פיתות טריות בשביל למכור עם צאת החג. לרוע מזלו הוא בחר למכור את מרכולתו מהספסל של חרל"פ, שהיה מחוץ לבית המסחר של א. חרל"פ ובניו. חרל"פ הזקן חזר מבית הכנסת ולא חשב הרבה. הוא נכנס הביתה, הביא בקבוק נפט ושפך על הפיתות כך שחלומו של ורסנו לעשות קופה ירד לטמיון.

פעם, בערב שבת די מאוחר פגשתי את יוסף פורר כשהוא רוכב על אופניו לכיוון הפרדס שהיה מול בית הקברות. לשאלתי למה הוא הולך בשעה כזאת, הוא ענה לי שהוא הולך ל"החביא" את הבאר (לכבות את המנוע). מאחר והייתי מפעיל את אותה באר עבור משפחת לנדאו וידעתי שיש שם שעון שבת שאלתי אותו מה קרה לשעון, והתברר שזמן מה קודם הוא עמד לכוון את השעון לפני חג השבועות שאמור היה לחול ביום ששי והגיע למקום אריה חביבי שהיה עובד חברת החשמל וזה האחרון אמר לו שהוא מכוון את השעון לא בכיוון הנכון. בתמימותו הוא כיוון לפי אותה עצה וכשהוא חזר ביום א' לאחר החג והשבת הוא מצא שהבאר עבדה כל החג והשבת. מאז הוא החליט שבערב שבת הוא חייב לכבות את הבאר בעצמו.

באחת הפעמים שאילנה הדני סיפרה סיפורים היא הביאה אתה בן-דוד ממשפחת אליאש (2 אחים ואחות) שיספר סיפור על יענקל פרש שכבר הזכרתי את מעלליו. וכך הוא סיפר: אבא שלו היה מתלמד אצל יענקל פרש. הם תיקנו את הגג של משה סמילנסקי. באותה עת, אשתו של סמילנסקי (צילה לבית טלר) טיגנה קציצות יחד עם העוזרת הערבייה. ר' יענקל לא יכול היה לעמוד בפני הריח והוא לקח מוט ברזל, חידד אותו והוריד אותו לכיוון קערת הקציצות וכשראה שאף אחד אינו רואה הוא היה דג אתו קציצות ואוכל אותן בתאבון. הגברת סמילנסקי ראתה שחסרות קציצות והתנפלה בצעקות על העוזרת שכאילו היא שאכלה את הקציצות. אגב, צילה סמילנסקי נפטרה באמצע חורף מאוד גשום ובמיוחד ביום הלוויה. אם אינני טועה הייתי אז בכיתה ב' ובין התלמידים הסתובבה שמועה שייקחו את גופתה, יעמידוה בגשם מול השמיים ויבקשו את היושב במרומים שיעצור את הגשם. (מחשבות של ילדים).

לנקדימון היה פרדס מעבר לתחנת הרכבת והוא לקח אתו פרה כדי שתאכל שם עשב. לעת ערב, כשחזר עם הפרה ושני בניו והפרה מאחוריו הוא לבש רק גופיה ומכנסים והפרה שהייתה קשורה בחבל ליקקה את עורפו. הוא שרק את השיר "סְי סְי לסניוריטה" שהיה מאוד פופולרי אז ושני בניו עם מקלות בידיהם רקעו אתם על הכביש.

תוך כדי חגיגת שמחת תורה בבית הכנסת, הרשל סבו שהיה אז ילד השתכר ונפל "מת" על הרצפה. כל נשות ה'חורנים' החלו ביללות על הרשל שמת באמצע החגיגות. פתאום עלה רעיון לאחד המתפללים, הוא בעט בישבנו של הרשל וזה האחרון קם לתחייה.

ברחובות היה פרדסן בשם מיכל לוין וביתו היה ליד חנותו של רוזנשיין. ערב אחד נשמעו יריות מכיוון ביתו של מיכל לוין. התברר שפועלים שעבדו אצלו באו לבקש את שכרם. מסיבה שאינה ידועה לי הוא יצא החוצה לחצר ועם רובה הצייד שהיה ברשותו וירה מספר יריות באוויר. כמובן שמחוסר ברירה ברחו הפועלים משם. כתוצאה מהמקרה היו שואלים בקרב הילדים: מה זה שמן, קטן, עגול ויורה? (זה היה תיאורו) וברור שהתשובה הייתה מיכל לוין. ואותו מיכל למד עם פרופ' חיים וייצמן בישיבה כי שניהם היו מאותה עיירה בשם מוטלה.

בשנת 1935 הגיעו לירושלים כפליטים, קיסר חבש (אתיופיה) היילה סילסיה ופמלייתו. הפמליה כללה גם קצינים בכירים בצבא חבש שהצליחו לברוח מהכובשים האיטלקים. איטליה שלטה אז באריטריה הגובלת בחבש ומשם יצא מוסוליני לכיבוש חבש. באותה עת הגיע למושבה ילד חדש שלא הכרנו. כשאלנו אותו מי הוא, הוא ענה אני בן של קצין חבשי. באותה תקופה היו בארץ רק עיתונים (הרדיו הוקם רק באפריל 1936) מאחר ולא היינו מודעים לכך שהחבשים שחורים, האמנו לו. לימים התברר הבלוף. שם הילד היה חיים שפק. בלשון המעטה חיים היה ילד שובב. אביו שהיה מומחה למשאבות מים היה שואל אותו מתי יהיה בן אדם, ותשובתו הייתה – אף פעם.

בערב שבת אחד אפתה אמו של חיים עוגת גיורנה (שמרים). חיים ביקש מאמו חתיכת עוגה ואמו סירבה, מאחר שבשבת היו אמורים להגיע אורחים. קרתה תקלה והאורחים לא הגיעו וכשאימה שלו הציע לו ביום ראשון לאכול מהעוגה הוא ענה לה: תאכלי את. צריך להבין שעוגת הגיורנה הייתה טעימה רק כשהייתה טרייה.

לילה אחד כשמוטקה סַס הממונה על מערכת המים של המושבה הסתובב בין הבארות (זה היה טבעו) הוא פגש פתאום באליעזר שפק, אביו של חיים. לשאלתו, למה הוא מסתובב באמצע הלילה, ענה האב: אשתי הכתה את חיים והוא ברח מהבית ולא חזר.

המורה כרמלי גירש את חיים מהכיתה ואמר לכיתה: היה שפק וראו, איננו עוד. חיים הכניס בכוח את ראשו דרך הרשת ואמר לכיתה: היו שערות וראו, אינן עוד. (המורה היה קרח).

ברחובות בזמן מלחמת העולם הסתובב יהודי טריפוליטני שענה לשם ציון והוא טען שהוא המשיח. יום אחד כשישבנו בקפה קפולסקי עמד המשיח והשמיע דברי תוכחה שהקריא מתוך התנ"ך. לחיים שפק העניין נמאס והוא קם ולקח כוס, מילא אותה בסודה ורצה לשפוך אותה על אותו "משיח". זה האחרון בתגובה אמר לו: אל תשפוך את זה עלי אלא על משרד החינוך. וכנשאל למה הוא ענה: מאחר ולא חינכו אותי כהלכה.

לימים נפגש ה"משיח" בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב עם עוד אדם שגם הוא טען שהוא משיח. בא אדם חכם אחד ועשה סולחה ביניהם וקבע: אחד מכם הוא משיח בן יוסף ואילו השני הוא משיח בן דוד. ושלום על ישראל.

לרב המקורי של קהילת קרעטשנייף היה בן ששמו היה זיידל. בלשון המעטה, הוא לא חכם גדול וגם לא טיפש קטן. יום אחד באתי לפחח הרכב חיים רכטמן (אחיו של ראש העיר) בטענה שהפח ברכב שלי רועש. חיים לקח את ההגה לידיו ונסענו בהמשך רחוב עזרא שהיה לא סלול (היום זה רחוב ההגנה). התקופה הייתה תקופת הגשמים וליד ביתו של הרב שקענו עם האוטו. זיידל עמד שם ונתבקש על ידי אחד האנשים לתת עצה איך לצאת מהבוץ והוא ענה כמובן ביידיש: "איך בין נישט קיין רב" (אני לא רב).

ברחובות היה יוסף השומר, יהודי תימני שכל גופו היה מעוות והיה מתנדנד בזמן הילוכו. הגביר ר' לייזר יעקבזון העסיק אותו בשמירה על אחד מפרדסיו שהיה בגבולות המושבה. הילדים פחדו ממנו מאוד למרות מגבלותיו הפיזיים.

במושבה עצמה היה ליוה נרדי שכל ענינו היה בכדורגל. באופן קבוע הוא לא הפסיד שום אימון או משחק כדורגל. התענוג הגדול שלו היה לבעוט בכדור כמה שיותר גבוה. יום אחד מישהו נתן לו חולצה של הפועל, אבל באותו יום היה אימון (טריינינג בלשונו) של מכבי רחובות ואז הוא לבש חולצת חקי מעל חולצת הפועל לבל ירגישו. לקחו אותו לעבודה בפרדס הרביטר בזמן הקטיף ואמרו לו להוציא "בוקסות" מלאות לשביל הקרוב. כוח לא חסָר לו אבל את כל ה"בוקסות" הוא הוציא לדרך. וכשבאו עם העגלה לקחת את הפרי לבית האריזה לא מצאו את ה"בוקסות" עד שהתברר לאן הוציא אותן.

והיה במושבה אחד שקראו לו יוסי גוגו. הוא היה בעל כוח עצום וכמובן שאנשים נצלו זאת. הוא אהב לבוא תמיד להצגות ולשהות על הבמה מאחורי המסך. כל השחקנים היו 'חבריו'. יום אחד הוא הלך ברחוב ומולו היו מוסי ליטבק שהיה דמות נערצת בגלל כישוריו בספורט בכלל ובכדורגל בפרט (היה גם בנבחרת). מוסי הקדים לו שלום ויוסי לא ענה והלך הלאה. מוסי חזר על עקביו ושאל אותו למה הוא לא עונה שלום. הוא התנצל ואמר שהוא פשוט היה באמצע של קטע מאופרה.

בנשף של קבוצת הסדרן ב'מכבי' היו גם מוזמנים מחוץ לקבוצה. ביניהם היה מוסי ליטבק וכמובן שיוסי. ערכו תחרות אכילת נקניקיות. למותר לציין שיוסי ניצח את מוסי בגדול למרות שמוסי היה 'פרסר' לא קטן.

פעם, לאחר משחק בתל-נוף הכינו הבריטים כיבוד. ועד שכולם הגיעו לשולחנות מוסי וצביק'ה שוסיוב חיסלו את כל הכיבוד.

בנס-ציונה היה אדם מוזר בשם שמעון מכלה. הוא היה קורא לי אברמל'ה ולא עזר לי שום דבר כשטענתי שזה לא שמי.

בין הדמויות שהיו ברחובות היה גם יהודי תימני משערים בשם שלום אדמוני (אַחְמָר בערבית). כולם קראו לו בשמו הערבי. בערוב ימיו הוא היה תמיד שיכור כלוט (בזמנו הוא היה גם שוער של הנוער ב'מכבי'). הרגל השתייה בא לו כתוצאה מעבודתו אצל ח. א. מילצ'ן ובניו. ומעשה שהיה כך היה. בימים ההם כפי שכבר הזכרתי היין היה בא בחביות ומילצ'ן שהיה סוכן של 'כרמל מזרחי' היה ממלא את בקבוקי היין עם צינורות מהחביות. בתחילה היה צריך לשאוב יין עם הפה ולהעביר מיד לפיית הבקבוק והוא כנראה היה שוכח מדי פעם להוציא את הצינורית מהפה כך שהוא התרגל לשתות.

אחת הדמויות הכי מעניינות היה יוסף קטלן, השומר של בית 'מכבי'. בין שאר ההמצאות שלו היה איך לגנוב תפוחי-עץ. ברחובות ברחוב אחד העם היה עץ תפוחי-עץ אצל פוררק'ה הזקנה (אִמם של שמואל ודוב). הוא עלה על העץ וכתוצאה מכך שמעה הזקנה רעש ויצאה החוצה. קטלן השמיע יללות של חתול ואז הזקנה אמרה: 'פיסטה' כדי לגרש את החתול ונכנסה חזרה לביתה. ואז יוסף חיסל את כל מלאי התפוחים שהיו על העץ. יוסף קטלן אהב, בלשון המעטה לסחוב דברים או כפי שנהגו אז לאמור: לפַלֵח. יום אחד אמר לי חליל אל-מסרי, הערבי שהיה ה-בָיַרְגִ'י (איש הפרדס) של אבי שבאו לגנוב קלמנטינות ולפי התיאור היה זה כנראה יוסף ובאתי אליו בטענות כך. מולי לנדו אמר לי: אני מעיד שבאותו זמן יוסף גנב במקום אחר. יום אחד יוסף, שהיה השומר ב'מכבי' סחב מהפולנים או מהיוונים (אינני זוכר בדיוק ממי כי שניהם השתמשו במגרש) 7 נעלי כדורגל, כולם שמאליות.

בין הדמויות שהיו במגרש הכדורגל היה נדב הזקן (אב שכול – בנו נפל במדבר המערבי) שהיה נוהג לבוא למשחקים על חמורו והיה קושר אותו בצד המגרש. לעומתו במגרש הפועל בזמן המשחקים היה קשור אייל שהיה מביא אותו אליאב שהיה משחק בהפועל. כמעט בכל משחק במגרש 'מכבי' היו זוג דתיים, בעל ואישה שהיו באים לראות את המשחק. הם כנראה היו משלמים ביום ששי או ביום ראשון.

חברת החשמל הייתה ממוקמת בחצרו של אח סבי מאיר (ביתו של סבא רבא) ברחוב יעקב מול בית הספר העממי (סמילנסקי). לאחר מכן עברה לביתו של בכור לוי (המנהל המיתולוגי של בית הספר העממי) ברחוב גלוסקין. יום אחד הגיע למשרד יענקל פרש והודיע למנהל מר לב טוב שחוט חשמל נפל ברחוב סירני. מר לב טוב הודה לו ואז ביקש יענקל כוס תה (הוא היה ידוע בחיבתו לתה). מר לב טוב אמר לו שילך לאיזה בית קפה ויקנה לו כוס תה. בתשובה לכך אמר לו יענקל: "א-מכה אוף דיר" (קשה לי לתרגם). למחרת צמח ללב טוב פצע ענק על פרצופו. בתגובה הוא אמר לפקידים במשרד שאם יבוא יענקל פרש למשרד שיתנו לו מיד כוס תה.

בזמנו לעמנואל יעקבזון היה מנהל עבודה בשם בנצי מראשון לציון. האיש היה קמצן ורחוק מלהיות אדם ישר. הוא היה נוהג לבקש הלוואה קטנה אך מעולם לא החזיר. כנראה שלא היה לן בבית מאחר ונהג לישון בפרדס עם הפועלים מעזה וכמו כן, לאכול על חשבונם.

הפרדסן מיכל לוין שהאריך ימים מעבר לגיל 90 הגיע יום אחד למשרד אגודת "פרדס" ברחובות ותוך כדי שיחה עם המזכיר לוּסי (אליהו לנדו) טען שהוא רוצה לשמוע איך אבינעם נחמני יספיד אותו בלוויתו. מה יש לי מההספד, הרי ממילא כבר לא אשמע אותו. לוּסי הציע לו שישכב על השולחן והוא לוּסי יספיד אותו בחייו במקום אבינעם נחמני. היהודי הסכים, נשכב על השולחן ולוסי ניסה להספיד בסגנון של אבינעם נחמני. זה האחרון התפוצץ מצחוק ובטנו שהייתה ממילא גדולה עמדה לקראת פיצוץ.

יום אחד בן-דודי יורם לקח אתו עקרוני אחד ונסעו בכיוון כפר אוריה. כאשר העקרוני אמור היה להיות מורה הדרך. לשאלתו של בן-דודי אמר העקרוני שאין בעיות מאחר והוא יום-יום מגיע לעבודתו בכפר אוריה. הדרך הייתה איומה וכשהגיעו לכפר עמד בצד הדרך ערבי שאמר לבן-דודי: למה באת בדרך הטרשים כאשר הנה לפניך כביש מסודר מסביב. כשבן-דודי שאל את העקרוני למה הוא אמר לו שהדרך טובה ענה העקרוני – כל יום אני רוכב לעבודה על חמור – ואין לי שום בעיות.

בראש הגבעה ברחוב מילר מול בית התינוקות (בית מוריסון) היה גר יהודי בשם מאיר גורל שהיה נהג ב'מטען', שהיה מסועף ל'דרום-יהודה'. יום הוא מצא חצי קרוע של שטר בן ½ לירה. הוא לקח את השטר ושרף אותו בקצה ובא לבנק וטען שהחצי השני נשרף לו. בבנק הוא קיבל ½ לירה אחרת תמורת השרופה וחשב שבזה נגמר העניין. לימים מישהו מצא את חצי השטר השני וגם הוא הביא אותו לבנק. כתוצאה מכך הועמד מאיר גורל למשפט.

ב'יפאורה' היה פועל בשם מושקט שהיה יהודי חרדי עד לקיצוניות פנאטית. אף פעם לא העיז להיכנס לחדר האוכל שהיה במפעל. אשתו הייתה מביאה לו מדי צהרים את ארוחתו לעבודה והוא היה מתיישב מתחת לאקליפטוס על גבי ארגז ואוכל. אשתו משום מה הייתה תופסת מרחק ממנו ומחכה עד שיגמור את ארוחתו. באותה תקופה הייתי הולך להגיד קדיש על אבא ז"ל בבית הכנסת "שונה הלכות". שנינו היינו הולכים בסיום העבודה ישר לעבר בית הכנסת. יום אחד הוא הקדים אותי וכשבאתי הוא עמד כועס ואז אמר לי: צריך לשנות את שם בית הכנסת "שונה הלכות" וכששאלתי מדוע הוא ענה: בא תראה, בית הכנסת נעול כך שאינני יכול לשנות הלכות.

ללוויה של יונתן בלומנפלד בא אתי גם הפועל אריבבה שעבד אצלנו בפרדס. כשנגמרה הלוויה ניגש אלי נתנאל פיינשטיין וביקש לנסוע אתי למושבה. כמובן שהסכמתי וכשהוא נכנס לתוך האוטו התחיל מיד לקלל את המנוח. אריבבה, יהודי פשוט, בלי הרבה חכמות שאל את נתנאל: אם המנוח היה אדם כזה רע, למה באת ללוויה? נתנאל יותר לא דיבר עד שבאנו לביתו.

יהושע חלמיש (זליג רבינוביץ) היה טיפוס מיוחד בפני עצמו. בקרב הערבים שחיו מעבר לקו הירוק בשרון הלך שמו למרחוק. ומעשה שהיה, כך היה. בין יתר עבודותיו היה יהושע שומר שדות בשרון. הוא חי שם עם אשתו ללא ילדים. ליהושע היה חבר-נפש ערבי בשם עלי קאסם שגם הוא היה דמות מאוד ידועה. מסיבה שאין לי מידע עליה הפקיד עלי קאסם בידי יהושע סכום כסף גדול וכשעלי נהרג, יהושע העביר את כל הסכום לאלמנתו של עלי. הידיעה על כך עשתה לה נפשות רבות מעבר לקו הירוק. והנה יום אחד סוסתו של יהושע נעלמה (או נגנבה) ועברה אל מעבר לקו הירוק. יהושע, בלי לחשוב פעמיים יצא למסע חיפוש אחר הסוסה לשטח שנשלט בידי הירדנים (הגדה המערבית). הערבים שפגשו אותו לא נגעו בו לרעה לאור השמועות על מעשה הכסף שהעביר לאלמנתו של עלי קאסם. הם גם עזרו לו והוא חזר הביתה רכוב על סוסתו. ומקרה אחר הקשור בו מימי ילדותי. כשבנו את הקומה השנייה בבית הספר נהגנו מידי פעם בשבת לשחק בחצר בית הספר. יהושע שהיה חולה במחלת הנפילה טיפס לקומה השנייה שהייתה בבנייה ונפל למטה מאחר ונתקף במחלה. שכנתו אהובה הולצמן שהייתה רוכבת מעולה על סוסים באה ואספה אותו לביתו. יהושע חי עם הוריו ולאחר מכן עם אמו (לפני שהתחתן) ולאחר מות אביו שנקרא ברחובות "אבו-ארבע" (כביכול – בעל 4 עיניים). אני תמיד הייתי מנסה למצוא את שתי עיניו הנוספות עד שהבנתי שהכוונה הייתה שהוא מרכיב משקפיים. לילה אחד הוא לא חזר הביתה ובשעה אחת אחר חצות העירה אמו את בן דודי יהורם וסיפרה לו שיהושע לא חזר הביתה. בן דודי הרגיע אותה ומאחר שהכיר טוב את יהושע נכנס למכוניתו ונסע ל'הכורם הצעיר' (שטח מטעים על גבול ישרש) ושם מצא את יהושע כשהוא יושב עם השומר הבדואי כשהם משוחחים ושותים קפה.

בפרדס מ. ד.לוין עבד כמנהל-עבודה יהודי בשם אפשטיין. לימים ירד האדם מדעתו והחליט לעלות ברגל לירושלים, תרתי משמע. הוא קם באמצע הלילה והלך לנכבדי העדה להיפרד מהם, מאחר והוא הולך ברגל לירושלים. בין הנכבדים היו משה סמילנסקי, ט. ז. מילר ועוד. למחרת בבוקר כשהוא לבוש רק במכנסיים, נעמד במעבר הרכבת עם שרשרת גדולה בידיו כשהוא מניף אותה כמו שאתלט מניף בזריקתו פטיש, ולא אִפשר לתנועה לעבור, עד שהתערבה המשטרה. לימים, גם בנו ירד מדעתו.

ערבים, בדואים ועבודות בהדברת הזבוב

בזמן עבודתי במועצה לשיווק פרי, בהדברת זבוב הים התיכון, נתקלתי בין היתר באנשים די מוזרים ולא דווקא מקצועיים. לדוגמה: למושב כפר הנגיד היה פרדס בגודל של כ-500 דונם ממערב לכפר. למנהל קראו דב רודבסקי ומוצאו היה מעקרון. כל פעם שהיינו תולים בתחילת העונה כ-5 מלכודות לצורך אינדיקציה למצב הזבובים בשטח הן היו נעלמות. יום אחד נמאס לי הדבר ותפסתי את המנהל ואמרתי לו שידאג שאנשים לא יבואו לפרדס לחבל. לתדהמתי הוא ענה לי שהוא בעצמו עושה את זה והסיבה היא פשוטה. מאחר ושם הזבוב הוא 'ים התיכון', הוא היה לוקח את המלכודות ותולה אותן לצד הים, מאחר והוא החליט שהזבובים באים משם.

בזמן עבודתי שם, הרבה פעמים הייתי טס עם טייסים ותיקים כדי לפקח על טייסים חדשים. יום אחד בנסיעה לצורך מטרה אחרת ברחבי הנגב אמר לי הטייס יצחקי (התפרסם במשפט בו נטען כי גנב מטוס ומכר אותו לשבדיה) שאני אנווט מאחר ואני מתמצא כל כך טוב ב'תצו"ת' (צילומי אוויר). ואמנם הצלחתי לנווט והגענו בחזרה לבסיס לפי הניווט שלי.

בחברת 'כים-אוויר' עבד אדם בשם אלברט ועקנין כמנהל המסלול באשקלון. כל בוקר השכם כשהייתי בא לשם הייתי אומר לו שאני רוצה מספר דברים מסוימים. כפי הנראה הוא היה עוד רדום משנת הלילה ותשובתו הייתה תמיד שלילית, רק לאחר שעה או שעתיים כשהיה מתעורר יותר היה שואל אותי מה אני צריך.

יום אחד במסגרת עבודתי הגעתי לפרדס דב"ש שבנגב (ראשי תיבות – להב, דביר, שובל). משם הייתי צריך להגיע לפרדס של קיבוץ משמר הנגב (היו פעם פרדסים כאלה). שאלתי בדואי שעבד שם: "אַקָם שירבת סַגָיֵיר מְנהון לרָד" כלומר: מהלך כמה סיגריות מפה לשם? הנשאל קיבל ממש 'שוק' מאחר ולא היה רגיל לשמוע יהודי אשכנזי מדבר ערבית ועוד במושגים בדואיים. תגובתו השנייה לאחר שהתאושש הייתה: "רֵיר אינתי לזיק?" לא ייתכן שאתה, אלא לזיק. כנראה שמה שאמרו לי הבדואים בעבודה ששמי יצא למרחוק – היה נכון.

בטרם עידן הפלא-פוֹנים, שלח הבדואי שהיה מוציא מפרדסנו את הפרי, את בנו ללמוד במשולש מאחר וטען שבית הספר התיכון של רמלה-לוד לא שווה כלום (הרבה טענו כך). יום אחד הוא ביקש ממני לטלפן לבעל הבית שבו גר בנו ולמסור לו הודעה (שם הבן היה ג'יהאד – שפירושו 'מלחמת קודש'). עשיתי כבקשתו. אחרי ימים ספורים גברו געגועיו לבנו והוא נסע למשולש. למחרת, בעבודה הוא בא כשפניו קורנות והוא מספר לי שבעל הבית בו נמצא בנו שאל אותו – "אילי חַקָה מַעי, כַּאן יַהוּדי אלא ערבִּי" – האם זה שטִלפן אלי היה יהודי או ערבי?

כשהחלטנו לעקור את הפרדס התקשרתי לערבי מכפר ערה שבואדי עירון ובקשתי ממנו לבצע את העבודה. הוא שאל אותי בטלפון אם אני מצרי. עניתי במבטא מצרי "מַעומרי, מַכוּנתֶש בּיל מִיסר" –  בחיי לא הייתי במצרים, ועד שהוא לא פגש בי לא ידע לֵמָה לייחס אותי. אגב, הוא היה בוגר תנועת הנוער 'השומר הצעיר' בקיבוץ נגבה – ימי המשיח.

בילדותי היה אבא שולח מדי פעם פועל ערבי בשם יוסף שקפי לעדור את עצי ההדר שהיו בחצרנו. תמיד בתקופת החופשות הייתי אוהב להיות אתו ובמיוחד כשישב לאכול את ארוחתו מאחר ואהבתי מאוד את הפיתה של הפלחים. ויום אחר כשישבתי אתו בזמן הארוחה אמי חיפשה אותי. הוא העיר לי על כך שלא עניתי לה ואמר "רוד על האימק" (ענה לאמך) ואני הסברתי לו שאימא לא מרשה לי לאכול אתו.

לאחר כיבוש זרנוגה נשארו בכפר כשתי משפחות בלבד. אחת מהן, משפחת יוסף עודה. לימים בתקופת המדינה עבד יוסף כמשקה באפוטרופוס לנכסי נפקדים (פרדסים). היה אז מלווה אמריקאי שבגללו הכניסו לשימוש את שיטת ההשקיה עם צינורות "פרפריין" שאת מיקומם היה צריך להחליף מדי שעתיים. מאחר ולא היו מספיק צינורות לצורך קו רזרבי לקח (סחב) יוּסף קו מחֵלקה אחרת בכדי להקל עליו את עבודתו. מנהל החלקה השנייה דיווח למשטרה על גניבה – שנמצאה מיד. יוסף נקרא למשטרה לחקירה ונאמר לו שם: "אִינתִי חַרָמי רַקָם אוּאחַד פִי אִיסראִיל" (אתה גנב מספר אחד בישראל). והוא ענה "אִים כּן רַקָם תְנַיין אשר רַקָם אוּאחַד מְעַלְמִי נתנאל (פיינשטיין)" (אולי גנב מספר 2 כי מספר 1 הוא אדוני נתנאל). בנו של נתנאל, מושקה נתפס בגנבת מוצרי חלב מחנותו של ראובן דואני ברחוב נורדאו כדי למכור אותם לפועליו הערבים. ואגב גנבים, בזמן עבודתי ב'יפאורה' היה יהודי אחד שתוך כדי העברת שקי סוכר לצורך הייצור (והיו הרבה מאוד) הכניס לכיסיו כמויות סוכר שנתגלו על ידי מנהל העבודה סניה כצנלסון.

משנות הששים הייתי אחראי על הדברת זבוב הים התיכון בפרדסי דרום הארץ. בין היו תחת אחריותי מספר בדואים (אותם אלה שרצו לחלק ביניהם את הפרדסים בזמן מלחת ששת הימים). אחד מהם טען לי כל הזמן שהוא מומחה בעבודת הקטיף והוא רוצה לקטוף בפרדסי בחורף. כשהגיעה העונה ניסיתי להכניס אותו לעבודה והתברר לי שאין לו בכלל מושג בקטיף וכששאלתי אותו למה אמר לי שהוא מומחה, הוא ענה – הלא חייבים להתפרנס ממשהו.

דוד של אותו בדואי ששמו היה "חליד איל אשגר" –חליד הג'ינג'י", שמו היה סלח. הוא היה מעשן כנראה סיגריות עם תערובות של סם כלשהו וכך שתוך כדי הליכתו עם מרסס על הגב הוא היה למעשה "ישן". בדואי נוסף נקרא על ידי 'מיסטר האוורד' מאחר ולא יכול היה להגיד אייזנהאואר. יום אחד נכנסתי לפרדס לנדו וראיתי את לוּסי לנדו (בן-דוד-שני שלי) שוכב על הארץ ומיסטר האוורד עומד על ידו עם דלי ריק. לשאלתי מה קרה, ענה לי הבדואי: "אִיל מוּעַלֶם עַבְסַר בִידוֹ ימוּת קָבֵת עליהו גָרְדַל מוֹיה חֲלִי יטִיב" (בעל הבית כנראה רצה למות. שפכתי עליו דלי מים). הסתבר שלוּסי נעקץ על ידי דבורים ולא הקדים לקחת כדור אנטי-אלרגי שכנראה תמיד היה אתו. ואחד הבדואים שעבד בקטיף סרב להזדהות בשמו ומאז הוא כונה על ידי "בידוּן אִיסְם" (בלי שם). גם שפגשתיו לאחרונה קראתי לו כך והוא ענה לי בחיוך רחב. שמו אגב היה סלימן או סלמן.

לאחר ברית מילה שבוצעה על ידי מוהל יהודי ערך אחמד אל צאנע שעבד אצלנו חפלה בדואית לכבוד מכובדים בלבד. הוא הזמין לחפלה גם את שיך השיכים (שייך אל מושייך) של דרום הר חברון כדי שיישא דברים מהקוראן. לאחר הדרשה הגיע תור השאלות שרובן היו על רקע דתי מובהק. אביו של "בידון איסם" - אחמד מוסה שאל את השיך שאלה שמאוד ענינה אותו באופן אישי והיא: "סִירגָ'ה מִין יָהוּד, חַרָם אי לה חַלָל" (גניבה מיהודים מותרת או אסורה) לתדהמתו של השואל ואולי בגלל נוכחותי בחפלה, הייתה התשובה שלילית – כלומר אסור.

למוטה דניאלי היו שני פועלים ערבים מיפיע שליד נצרת, בזמן הממשל הצבאי שם. לצורך הסוואה הוא קרא לחסן – דוד ולאחיו חוסני – חנן. לימים חוסני עבד אצלנו והיה פועל מצוין.

היה יהודי אחד שהגיע מליטה ודיבר בשׂין ולא בשׁין. הוא למד קצת ערבית מאחר והוא העסיק בין היתר גם פועלים ערבים במשקו. יום אחד הוא אמר לאחד הפועלים שלכשיבוא בבוקר הוא ידבר אתו מהחלון. אבל היות והערבית שלו לא הייתה מושלמת הוא אמר לערבי: "אִינְתִי בְתִיזִי עליי סוּבוּח ואנָא בשוּח עַלֶק מִין שוּבָק" (אתה הישבן שלי בבוקר ואני אשתין עליך מהחלון), אך צריך להגיד: "אינתי בתיג'י עליי אסובוח ואנא אַשוּפָק מן אַשוּבָק".

לערבים יש פתגם: "כלב איל שייך – שייך" (הכלב של השייך גם הוא שייך). נהגו של המג"ד בגדוד 113 היה ישראל מילרות מכפר בילו. נהגתי לקרוא לו כך והוא קיבל את זה בהבנה.

מדי יום חמישי היו נוהגים להציג בקולנוע בית הפועלים סרט ערבי. כל ערביי הסביבה היו באים על חמוריהם לצפות בסרט. המכרים שביניהם היו קושרים את החמורים בחצרם של משפחת שוסיוב ואילו האחרים קשרו את חמוריהם לעצים ברחוב גלוסקין. אגב הבדיחה לגבי ערבי אחד שבא בטעות ביום הלא נכון וצפה בסרט אירופי. בסרט ראו בחורה מתפשטת, אבל שוד ושבר, פתאום באה רכבת והסתירה. למחרת הגיע הערבי שנית ונשאל, מה פתאום? והוא ענה: "אִים קֵן אִיל קַטָר מָא בִיגִי אֵל יום" (אולי הרכבת לא תבוא היום).

ליהודי שבא מאוסטרליה ושקנה את אדמת גוש עציון (על שמו) קראו לו הולצמן. בין היתר היה הוא הראשון שהביא לארץ בנות-יענה. היה לו פרדס בצפון מזרח המושבה (על יד הכביש העוקף המזרחי) בסדר גודל של 50 דונם. היהודי ירד מנכסיו והפרדס עבר כמה גלגולים עד שנרכש על ידי שני אחים שבאו מסוריה ששמם לאלו. אחרי קום המדינה הם הציעו לערבי מיפו שהיו לו כ-5 דונם בעיר לעשות החלפות ("בדל" בערבית) כלומר, הוא ייתן 5 דונם והם יתנו לו 50 דונם. הערבי שכנראה לא חזה את העתיד הסכים לעסקה. לימים הבין הערבי שאין לו מה לעשות בקרקע (הוא היה עירוני ולא פלח) והחליט להיפטר מהקרקע. הוא הציע אותה למכירה ובדואים נענו להצעה והקימו חברת מניות ורכשו את האדמה, שבין היתר יש עליה היום דיר גדול של כבשים. כך שבתוך אדמה שרכש יהושע חנקין מהערבים ישנה היום מובלעת ערבית חוקית.

במסגרת עבודתי בריסוס נגד זבוב הים התיכון נתקלתי כמו כל אחד בטיפוסים שונים. יום אחד נשלח אלי טייס חדש (חדש בריסוס) ולפי הנוהג נשלח אתו גם טייס ותיק לפקח עליו. בדרך כלל היינו טסים אחרי הטייס החדש ובודקים את עבודתו. הטייס המפקח שנקרא ברל'ה העדיף לשבת במשרד באשקלון ולקרוא בעיתון "הארץ". באותה עת הייתה עבודה רבה וביקשתי אותו שייקח מטוס ויסייע לאחרים. התשובה הוא ענה לי שהו פוגל א בפיקוח (איך אפשר לפקח כשקוראים עיתון במשרד?). התלוננתי עליו בפני סדרן העבודה בחברת 'כים אוויר' ששמו היה דוב (צרפתי). והוא במקום להצדיק אותי אמר לי כך: בפעם הבאה "איך ויל שיקען ברלה צו דיר מיט בלחנה גטקס (ביידיש – בפעם הבאה אשלח אליך את ברל'ה עם תחתוני פח) וכששאלתי למה הוא ענה "זעלסט נישט קענן תרנן אים" (שלא תוכל לדפוק אותו) – ו'כים אוויר' הייתה חברה הסתדרותית !

כשעמדה להיערך חתונה ערבית בכפר מסוים בה גר החתן, הייתה יוצאת שיירת גמלים מהכפר בו גרה הכלה לכיוון כפרו של החתן. לעיתים די מזומנות הייתה עוברת שיירה כזאת בדרך המלך (היום רחוב הרצל). הגמלים היו מקושטים מאוד שלא לדבר על הכלה (הרבה מטבעות). תוך כדי דהירה על גמל ברחוב הרצל קיבל הגמל "קריזה" והתחיל לרוץ במהירות עצומה תוך כדי שהוא חולף על פני מכוניות. הרוכב הערבי שעליו כנראה בזכות מיומנותו ברכיבה הצליח להחזיק מעמד עד שהצליח לעצור את הגמל בקצה המושבה.

בשנות ה-30 המוקדמות רכשו דודי יהודה גורודיסקי ודודי מצד אימי סעדיה שושני 120 דונם אדמה בסביבות המושב בצרון. הרכישה הייתה מערבי וההעברה הייתה בטאבו בעזה. הדודים לקחו אתם את אבי ששלט בשפה הערבית על בוריה (דיבור בלבד) ואבי לקח גם אותי. לעזה חזרתי בשנת 1942 כשעבדתי בצבא האוסטרלי. יום אחד עצרנו לאיזה צורך שהוא וילדים ערבים גנבו את פח השמן שהיה תמיד צמוד למכונית בצידה. ניסינו לחפש את הגנבים אך לשווא. חג' ערבי מכובד עבר ושאל אותנו לפשר הדבר. הסברתי לו והוא קרא לילדים ושאל אותם מי גנב את השמן. הילדים כמובן ענו שהם אינם יודעים. החג' הסתובב אלינו ואמר: תסלחו לי הם אינם יודעים. לימים, אחרי מלחמת 1967 חזרתי שנית לעזה למשרדו של חג' רשאד א-שווה שלימים נתמנה להיות ראש העיר על מנת ללמד את התושבים כיצד להדביר את זבוב הים התיכון.

במסגרת עבודתי בהדברת זבוב הים התיכון קרו שני מקרים של התרסקות מטוסים. שניהם מדגם "סטירמן" דו-כנפי. המקרה הראשון קרה כשטייס בשם סיוון נחת נחיתת אונס בין פרדסי עקרון. הטייס יצא שלם ולמרבה הפלא המטוס נחבל קשות. המקרה השני היה עם טייס בשם עודד הרפז מקיבוץ משמר העמק שלימים נהרג במטוס יחד עם בנו וחבר של בנו. המטוס התחיל להמריא במסלול רמלה (שימש בזמנו את ה-R.A.F. ) ופתאום התהפך על צדו כשהיה בשיא המהירות לקראת המראה. טייס בשם אדמונד סוגבי ואני רצנו והוצאנו את הטייס בריא ושלם רגע לפני שמיכל הבנזין התבקע ואש אחזה במטוס.

כבר הזכרתי את הפועל תאופיק שעבד בפרדסנו. היה לנו בפרדס, בין צינורות האלומיניום ששימשו להשקיה, שבדרך כלל אורכם היה 6 מטר, גם צינור קטן באורך של כ-2 מטרים. משום מה, לשכננו בפרדס שממנו קנינו מים לא היה צינור כזה ושלום חשישי הפועל נהג לקחת אותו אצלנו. באחת הפעמים הוא שכח להחזיר ולכן שלחתי את תאופיק להחזירו. מאחר ועבר זמן רב והוא לא שב הלכתי לראות מה קרה. מצאתי את שלום חשישי יושב על רגליו ומגרד את זקנו. כך היה נוהג תמיד לעשות, כשהוא חיכה לזמן החלפת הקווים. מצאתי את תאופיק מתגלגל מצחוק מהגירוד של הזקן ולקח לי זמן להרגיעו.

בית-חרושת 'יפאורה'

בנערותי עבדתי בבית החרושת 'יפאורה'. שם היו עושים בין השאר כוהל ממולסה שהגיעה ממצרים. יום אחד נכנס חתול לתוך חבית פתוחה עם מולסה ובקושי יצא משם. הוא התחיל להתגלגל על האדמה כדי להתנקות מהמולסה הדביקה. החצר הייתה מלאה עלי אקליפטוס יבשים כך שהם נדבקו על החתול וכולם נבהלו מחיית הבראשית שהופיעה בחצר.

מאחר ובבית החרושת היו מייצרים כֹהל החייב בתשלום מס היה במפעל באופן קבוע פקיד מכס. מדי פעם היה מגיע לביקור מר סמורי, ערבי נוצרי שהיה ממונה על המכס מטעם הממשלה. כל פעם שהיה גומר את הביקור, תפקידי היה להגיש לו מעטפה שיש להניח שהייתה מלאה בשטרות כסף.

בבית החרושת בין השאר היה עובד פועל בשם קלמן ביאלר שלימים היה מזכיר מועצת פועלי רחובות. מדי פעם היה מקבל טלפון ממועצת הפועלים ואני הייתי צריך ללכת ולחפש אותו. בפעם הראשונה. שאלתי את האחראי על שימור המיץ בבריכות היכן אני יכול למצוא את חבר קלמן – כך קראו לו – והוא אמר לי באיזה בריכה אמצא אותו אבל בזהירות, כי במקום לעבוד תמיד ישן.

בזמן שעבדתי ב'יפאורה' יצאתי לחופשה שנתית ונסעתי ליום אחד לבנימינה. רציתי לבקר שם משפחה שהייתי אצלם פעם בזמן שלמדתי בפרדס חנה. כשהגעתי לשם לא ידעתי איך ללכת. הרחוב הראשי היה ריק מאדם אבל לא רחוק עמד סרג'נט משטרה בריטי ומכיוונו הופיע יהודי. חיכיתי לאותו אדם על מנת לשאול אותו היכן גרה אותה משפחה. כשהוא הגיע שאלתי אותו אבל במקום לענות לי הוא תקע בי זוג עיניים ולא ענה לי. שאלתי עוד פעם וכשלא קיבלתי תשובה החלטתי שזה כנראה המשוגע של הכפר והחלטתי ללכת הלאה. כשהתחלתי ללכת הוא צעק לעברי עצור, בא הנה, אתה בנו של חברי צבי. נכון אמרתי, אבל מי אתה? אני שמאי אלטשולר ופשוט כשראיתי אותך התחלתי לחשוב את מי אתה מזכיר לי עד שנזכרתי. לאחר שהסביר לי איך ללכת אמר לי, אתה חייב לבא אלינו לארוחת צהרים. ואמנם כך עשיתי ושם פגשתי את גדעון אלטשולר שנשלח על ידי אביו נקדימון, לצורך חינוך כנראה. באותו יום היה ט' באב ואותו שמאי ביקש ממני סליחה שהארוחה תהיה דלה מאחר שלמרות הצום הרי הם איכרים ועובדים קשה אבל משהו צריך לאכול. אני חשבתי שאני עוד מעט אתפוצץ מרוב אוכל וכשהגישו את האבטיח לקינוח כבר לא היה לי כוח יותר.

היו שולחים אותי ואת יצחק מדהלה (נפל ב-1948) להיות מלווים של המשאיות של "מטען" שהיו מביאות את שקי הסוכר מנמל יפו. ביציאה מהנמל הייתה עליה קשה מאוד והמשאית הייתה מאיטה ואת זה ניצלו נערים ערבים שהיו קופצים על המשאיות ועם סכין חותכים אחד מהשקים וממלאים ממנו סוכר ותפקידנו היה למנוע את זאת מהם, אך לא תמיד הצלחנו.

כנער שליח הייתי נשלח מידי פעם לתחנת הרכבת לקבל ממנהל התחנה דוד קוסובר שטר מטען של קרון דלק שהיה מיועד לחברת א. ה. ליפשיץ בע"מ. 'יפאורה' חשדה שאותה חברה מרמה במשקל הדלק ולכן קנתה תכולה של קרון מלא כשהוא עדיין סגור עם חותמת (פלומבה). אני הייתי פותח את החותמת וכדי להעביר את כל תכולת הקרון לבית החרושת היינו צריכים לעשות את זה ב-3 פעמים. כל פעם לאחר מילוי הטנק שעל המכונית הייתי סוגר את פתח הקרון עם מנעול. אבל זה לא היה שווה כלום מבלי לעיין בשטר המטען ואותו אפשר היה לקבל רק אצל דוד קוסובר. איש זה היה "בקשישניק" עם קבלות. באחד הפעמים הוא אמר לי: תגיד למר אלטרמן שאשתי מאוד אוהבת מיץ לימון ממותק. כמובן שעשיתי כך ואז נאמר לי מיד לשים ארגז מיץ ממותק על האופנים ולהוביל אותו למר קוסובר. ודבר זה חזר על עצמו הרבה פעמים.

לבית החרושת 'יפאורה' היה מגיע מדי פעם מומחה לתנורים ששמו היה כהן. הייתה לו צורה מוזרה מאוד. בין היתר שער ראשו גדל פרא והייתה לו גם מגבעת מוזרה. כשהוא בא לתיקונים זה תמיד נמשך מספר ימים. הוא היה נשאר לישון על יד התנורים כשכל צרכיו היו נמצאים בתיק הגב הגדול שהביא עמו.

למר כץ מנהל הדואר שהיה איש קפדן מאין כמוהו, הייתי מביא לו בערב ראש השנה מתנה מבית החרושת 'יפאורה' 2 בקבוקי מיץ לימון ממותק שבאותה תקופה עלה לפועלים של 'יפאורה' 7 גרוש הבקבוק. לסגנו של מר כץ אהרון סניור הבאתי רק בקבוק אחד ותמיד היה מסרב לקבלו.

אבא היה ספק הפרי ל'יפאורה'. עבור הפרי שלמו לפרדסנים כ-3 לא"י (עבור לימונים, יותר). יום אחד משה סמילנסקי קרא לאבא וביקש ממנו שיבקש ממר אהרון מזור (בעל המפעל) ½ לא"י נוספת לטון, עבור פריו. לאחר שאבא קיבל את הסכמתו של מר מזור, הוא שלח אותי למשה סמילנסקי להודיעו על כך. פגשתיו כשיצא מביתו. הצגתי את עצמי ומסרתי לו את מה שהוא ביקש מאבי. לתדהמתי הסופר המפורסם, במקום להגיד תודה, הגיב בזעם.

נוחקה גורביץ (ג'ים גרדנר, אויל ביזנס-מן) עבד באותה תקופה שעבדתי ב'יפאורה'. אימא שלו עשתה לו לארוחת בוקר סנדביץ עם חלבה ואילו אימי עשתה לי סנדביץ עם חביתה. יום אחד הוא הניח את הסנדביץ שלו על יד שלי על שולחן עבודתי במחסן. כשהוא הלך לאכול הוא לקח בטעות את הסנדביץ שלי. כך שהוא לא הבין מה קרה לאמו ואילו אני לא הבנתי מה קרה לאימי. ערב אחד הלכנו נוחקה, צביאל'ה שוסיוב ואני ונתקלנו בשני חיילים בריטים שיכורים שהתחילו אתנו מכות. הם שניהם הרימו רגליים וברחו. ואילו אני נשארתי לבד עם הבריטים ומאחר שהם היו שיכורים לא התקשיתי לזרוק את שניהם לארץ והלכתי לדרכי. שני החברה חיכו לי על יד קפה שטרנברג עד שהגעתי ונרגעו כשראו שלא נפגעתי בכלל.

כללי ושונות

ברחובות היה יהודי, אמריקאי או אנגלי, לא זכור לי בדיוק, שהיה לו בית רציני מאוד במושבה וגם פרדס די גדול. לימים ירד היהודי מנכסיו ובכדי שלא ייקחו ממנו את הפרדס, רשם אותו על-שם פועלו הנאמן. האיש עצמו נסע לחו"ל על מנת לגייס כספים אך בזמן שהותו בחו"ל הלך לעולמו. כשבאו ילדיו לקבל בחזרה את רכוש אביהם, גירש אותם הפועל "הנאמן" מעל פניו.

בקצה רחוב בילו ליד פרדס קרוננברג הייתה גרה משפחת אבוגזיר. למיטב זכרוני האב היה שומר ואילו אחד מבניו היה בגילי ואחיו הגדול ששמו היה יצחק היה גדול מאתנו בערך ב-3 שנים. יום אחד, אחרי בית-הספר לקח אותנו יצחק לכפר הערבי השכן זרנוגה. ברחוב בזרנוגה עבר מחמד סלימן, שהיה ידיד נפש של אבי, הוא זיהה אותי וקרא לבנו שהיה נער כבן 15 שלקח אותי, למרות התנגדותי על חמור הביתה. אמי הייתה כבר אובדת עצות כי לא ידעה לאן נעלם בנה. אותו ערבי שהיה בא לביתנו פעמים רבות, היה פונה אלי ביידיש ומאחר שלא הבנתי את השפה, הוא אמר לאמי ביידיש: "מְידַרף לֵערנֶן דָר גוי מַמֶה לושן". כלומר: צריך ללמד את הגוי הזה (אותי) שפת אם. ועוד בעניין זרנוגה. כשאבא היה רותם את הפרדים לעגלה ונוסע לבקר את ידידו בכפר, היה לוקח אותי אתו לפעמים ושם הייתי משחק עם הילדים הערבים כדור רגל עם כדור ממולא בסמרטוטים.

ברחובות בין הפרדסנים היה יהודי בשם אברהם אהרונוביץ, (אחיו של יעקב שהחזיר את החמור מהמחנה הבריטי). הוא היה איש קשה אבל משכיל.הוא שלט בשפה הערבית על בוריה גם בדיבור וגם בקריאה וכתיבה. יום אחד באתי עם בן דודי יעקב להעמיס פרי אצל גיסו זאב הוכמן וכשבן דודי נסע אחורנית עם המשאית, אהרונוביץ הזהיר אותו שלא יפגע בעץ שהיה בפינה. ואז בתשובה לטענתו של הפועל הנוצרי אנדראוס, שצריך לקצץ בעץ – "אִיל סג'רה הֵדִי, בִידְהֵה גֶס", ענה אהרונוביץ בערבית ספרותית "איל סגרה הדי, אַחְסָן סג'רה בִיל בַיָירַה". (העץ הזה הוא העץ הטוב ביותר בפרדס).

ברחוב הרצל בבית פדווה הייתה חנות מכולת שהייתה שייכת למר נחום ורניקוב (אמיתי) שהיה נשוי לבתו של פדווה. מדי בוקר, השכם בבוקר היה מחלק הלחם משאיר לורניקב בתוך ארגז כמות לחם כפי שהוזמנה וכל יום היה חסר כיכר. מחוסר ברירה הציע מחלק הלחם לורניקוב שיתחבא באיזה מקום סמוך ויעקוב על מה שקורה. בבוקר כשהשאיר המחלק את הלחמים התחבא ורניקוב ופתאום הגיח "משומקום" אדם, לקח כיכר וברח. למחרת קרה אותו דבר אלא שהפעם היה ורניקוב מוכן לזה. הוא תפס את האדם ושאל אותו למה הוא עושה את זה וזה ענה לו שהוא פשוט רעב. כתשובה אמר לו ורניקוב, חכה רגע, פתח את חנותו ונתן לאדם הרעב קופסת סרדינים. היו פעם בני אדם.

לנחום זה היה בן גאון בשם אריה אבל יחד עם גאוניותו הוא היה מוזר. הוא לקח את הכרטיסייה של תלמידי בית הספר שהייתה שייכת לסבו טוביה פדווה ולפי תאריכי ימי ההולדת היה שולח להרבה ילדים שבגרו בינתיים איחולים ליום הולדתם. לימים הוא החליט לקחת חופש מהחיים ל-20 שנה, כך לפחות הוא אמר לי. הוא הלך לעולמו מאוד צעיר.

'בדרום-יהודה' היה נהג בשם נוסבאום שהגיע לרחובות עם העלייה הגרמנית בשנת 1933. אז טרם היו באזור שלנו אוטומובילים "אקספרס" כלומר ישיר והנהג היה חייב לעצור בכל תחנה בדרך. "יקה" זה "יקה" ולמרות שהאוטו היו עמוס לעייפה היה נוסבאום עוצר בכל תחנה, פותח את הדלת ואומר: סליחה, אין מקום.

אחת הדמויות המעניינות שהיו ברחובות היה ר' שלום שוסיוב. הוא היה ליצן גדול ואחת מבדיחותיו הייתה בצורת שאלה ותשובה. הוא היה שואל בעברית, מה זה אוטו ועונה ביידיש: "אוֹט גֵייטער, אוֹט שטֵייטְער" (הנה הוא הולך, היה הוא עומד). באחת השבתות בערוב ימיו, פגשתי אותו כשחזר מבית הכנסת ולשאלתי: מה שלומך האדון שוסיוב? הוא ענה: ברוך השם הכל טוב. השאלה מה יהיה לעת זקנה. למותר לציין שהוא היה כבר מעל שמונים. למעשה אפשר היה לקרוא לו איוב מאחר ושלושת בניו – דוד, מרדכי ויוסף נפטרו לפניו. כמו כן נפטרה בדמי ימיה בתו רוחמה ורק בתו דבורה האריכה ימים אחריו ושרתה אותו עד יומו האחרון. אחד הדברים הקשים ביותר היה כשנכדו אהרל'ה התחתן באותו יום שהוא קבר את בתו רוחמה. הוא חזר מהלוויה, נכנס לחתונה, איחל מזל טוב לזוג הצעיר והלך לביתו לשבת שבעה.

צר לי להרגיז את באי בית הכנסת "אוהל שרה" אבל הרכילות מספרת שקבלן הבנייה של בית הכנסת שהיה אפרים חרל"פ  מאחר ולא הצליח להשיג פועלים יהודים הביא מרמלה פועלים ערבים, הלביש להם ציציות וכך בנה את בית הכנסת.

בין יתר הדמויות שהיו במושבה היה הזקן שיבה שהיה חלבן. כשהעירו לו שבחלב שלו יש מים הוא ענה: "נוּר אָקִי גִיבְט רֵייֶנע מִילך" (רק פרה נותנת חלב נקי).

לבן דודי יורם היה כלב גדול בשם 'עז'. הפרות שלו היו רועות אחרי רחוב סירני של היום. כשהיה מגיע זמן החליבה היה בן דודי שולח את 'עז' להביא את הפרות והן היו באות מיד.

בקפה חבקין היה מלצר בשם וילי דויטש, אוסטרי ששיחק ב'הפועל' כרץ ימני בכדורגל. הוא היה נוהג לשאול אם מישהו לא קיבל עודף, והמבין יבין. כשהוא היה עושה חשבון ללקוח הוא היה מתבקש לא להוסיף לחשבון תאריך ומספר טלפון.

קפה חבקין לא היה קפה כשר בלשון המעטה. יום אחד נכנסו ארבעה אנשים עם כיפות על ראשיהם וביקשו לאכול. לאפרים לא היה נעים וגם לא רצה להכשילם והוא נתן להם להבין כי אצלו יש בשר "לבן" (חזיר). הם מיד הורידו את הכיפות ואמרו – תביא לנו. הסתבר שהם היו מורים בבית ספר דתי באזור אבל הם עצמם לא היו דתיים.

בערך במקום שבו היום ממוקם בית ספר 'שריד' היה הסניף של בית הספר העממי (סמילנסקי). לפני שזה הפך להיות בית ספר גרו במקום משפחת מתתיהו גורדון, שלימים היה מוכתר המושבה ומזכיר בהסתדרות החקלאים ולידו גר ישראל (סניה) כצנלסון מראשי ההסתדרות וחבר מועצת העיר. למשפחת גורדון הייתה כלבה וביום אחד לאחר המלטה התברר שאחד הגורים נולד עם שתי רגלים אחוריות בלבד. כל בית הספר לפי כיתות בא למקום לראות את ה"פלא". כשהכלב גדל, הוא הפך לכלב אימתני ולא אִפשר לזרים להתקרב.

אבינועם נחמני היה היחידי שליד שמו בספר הטלפונים היה כתוב איכר ולא חקלאי או פרדסן. היהודי הזה היה מלא וגדוש ידע תיאורטי ובין היתר לא רק ידע את ה'רמב"ם' אלא גם ידע היכן לחפש דברים מסוימים. יום בהיר אחד הגיע אליו הפרדסן והמתווך צבי נאמן וסיפר לו שבתו חולה אנוש והרופאים אמרו נואש. בתשובה אמר נחמני: לא רופא אני ולא בן רופא. אמנם אחי רופא אבל הוא חי באמריקה. ואז אמר לו נאמן: אבל אתה הרי מכיר את כתבי ה'רמב"ם'. אבינועם הבטיח לו שהוא לא ילך לישון וכל הלילה עיין בכתבי ה'רמב"ם' לאחר שנאמן מסר לו את סימני המחלה. בבוקר השכם, 'כלחוך השור' בלשונו של אבינועם הגיע נאמן לביתו של אבינועם וזה אמר לו שה'רמב"ם' אומר שבסימנים כאלה יש לעשות כך וכך. נאמן מיהר לבית החולים ומסר את זה לרופאים וראה זה פלא הילדה הבריאה ואם אינני טועה היום היא סבתא.

בכל יום ראשון בזמן מלחמת העולם השנייה היו יותר חיילים מצבא בנות הברית מאשר תושבים. יום אחד אופנועיסט פולני דרס למוות יהודי. הקהל הנזעם עשה בפולני שפטים. החיילים הפולנים באו לעזור לרוכב האופנוע ולעומתם גמרו בדיוק השוטרים הבריטים משחק הוקי נגד יחידה בריטית אחרת וכולם באו עם מקלות ההוקי וחבטו בחיילים הפולנים. ביום ראשון אַחֵר התחילה קטטה בין תושבים לחיילים פולנים בקפה גולדנטל שהיה ממוקם ברחוב הרצל כמעט פינת רחוב בית הפועלים. אחד מגיבורי הקטטה היה ר' אברהם בלומנפלד (שותפו של אבי בבאר) שהיה בזמנו ראש השומרים וגבוה מאוד. הוא לקח את הכיסאות הקטנים של בית הקפה ושבר אותם על ראשיהם של החיילים הפולנים.

בין שאר הרכילויות שנשמעו ברחובות הייתה הרכילות אודות מישהו שבגד באשתו עם אשתו של שכנו. כעונש על בגידתו חבטה אשתו בפניו עם פמוט ואז היו כאלה שקראו לה גברת 'פמוטי'. לאחרונה שמעתי מקרוב משפחה שעד היום הזה, בגיל מעל 100 אשתו לא שוכחת ומזכירה את דבר הבגידה.

משפחת חרל"פ ואחרים היו ספקי החלב והעוגות ל-A.A.C.S. (שרות הקנטינות האוסטרלית). כשחרל"פ הזקן, זה שבנה את בית הכנסת הגדול שהיה נלחם על קדושת השבת, היו מעירים לו כי בניו מחללים את השבת כאשר הם עובדים בשבתות ועל זה ענה: מאמץ מלחמתי.

פעם אחרי פסח, הגיע מחלק הלחם אליהו מאוד מאוחר. כששאלה אותו אימי מה קרה: הוא סיפר שהדתיים באו במוצאי החג למאפיית יהודה שהייתה ממוקמת ברחוב בתיה מקוב, ושפכו נפט על הבצק בטענה שהתחילו לאפות מוקדם מדי.

ואגב רחוב בתיה מקוב. כשהלכתי פעם עם אשתי לבקר ידידה שוויצרית שלה, היה מאוד קשה לעלות במעלה הרחוב. אמרתי לאשתי שבגיל הטיפש-עשרה הייתה לי חברה שגרה בקצה הרחוב ואז בכלל לא היה לי קשה לטפס.

בתקופת כהונתו של הרב בר-שאול רצו הגבאים לשנות בימים הנוראים את מיקומו של החזן, כלומר, שבמקום שיעמוד לפני ה"עומד", יעמוד על הבמה שמשמשת את השמש, ולקריאה בתורה. לפני כניסת החג פרץ ויכוח, והרב טען שמנהג של בית כנסת מימים ימימה – אין לשנות. אברהם נוטמן שירש מאביו את מנהג "כל הנעורים", בין היתר חלוקת סוכריות לאחר גמר הברכה המשותפת של הילדים על התורה, בשמחת תורה קרא לעבר הרב קריאות ביניים. והרב כתשובה שאל אותו, מאימתי הוא "גדול" בתורה.

בקבוצת שילר של הימים ההם גידלו בין היתר, תות שדה שאפילו לא מזכיר את התות של היום (קטן והרבה יותר טעים). היה יהודי בקיבוץ בשם רובנפלד שהיה הולך עם עגלה וחמור ומוכר בין הבתים תות שדה נהדר ב- ½ גרוש (חמשה מיל) הקופסה. אנחנו קראנו לו דוד תות. בין היתר גידלה הקבוצה אספסת או תלתן (לא זכור לי). לאבא שלי, שכפי שכבר הזכרתי היה שכן של הקבוצה, היה סידור שבסוף היום היה העגלון הערבי חְסֶן קָאסֵם ובנו אִיברָהים נכנסים לשדה וקוצרים וממלאים את העגלה ירק עבור הבהמות והעופות שלנו. לא פעם כשביליתי את אחר הצהרים בפרדס לוינסון (שהיה מול קבוצת שילר) הייתי מצטרף לעגלונים וחוזר אתם הביתה.

בשנות השלושים המוקדמות הקימו הפועלים ברחובות את בית הפועלים. תרומות נכבדות קבלו אנשי מועצת הפועלים גם מהאיכרים. כשחנכו את המקום, בין יתר המוזמנים היה דוד בן-גוריון וכמו כן כמה מראשי האיכרים , כמו משה סמילנסקי, ט. ז. מילר, אליעזר יעקבזון ודודי יהודה שהיה אז ראש המועצה. הגיע תורו של בן-גוריון לנאום והוא אמר בין יתר דבריו: כשם שזכינו לבית משלנו כן נזכה שהמושבה תהיה שלנו. לאות מחאה על דבריו קמו כל נציגי האיכרים עם סמילנסקי בראשם ועזבו בהפגנתיות את המקום. לאחר מכן הכריזו חרם על בית הפועלים. מה שאני יודע הוא שאבי ואביו של מולי לנדו לא העזו לדרוך שם עד יום מותם. אגב, ראשי הפועלים כעסו מאוד על דברי בן-גוריון בחנוכת ביתם.

אגב בית הפועלים. לימים קיימה מפא"י את כינוסה ברחובות וכמובן מאליו שאולם הועידה היה שם. אצלנו בבית התארח אחד הצירים לועידה זאת. שמו היה אליעזר שושני המפא"יניק היחידי בהנהגת הפלמ"ח. הוא היה אחיו של דודי סעדיה שושני. הועידה נמשכה כמה ימים ובאחד הימים אמר לי אליעזר, בא אתי ותנסה ללמוד קצת פוליטיקה. אבי, למרות החרם, נתן את ברכתו. ישבתי ושמעתי את נאומו המפורסם של דוד בן-גוריון אודות הטרנספר שהוא דרש לגבי יהודי אירופה. (גם ז'בוטינסקי דרש זאת). בין יתר דבריו זכור לי שהוא אמר שיהודי אצלנו, גם מי שלא מתפלל.

ברחובות היו שלושה אחים. לאחד מהם קראו מאיר ליגנר (שקרן) מאחר ונהג תמיד לשקר. לשני קראו חיים פוילער (עצלן) מאחר ולא אהב לעבוד. ואילו לאחרון קראו מנדל שפילער (שחקן) מאחר והוא שיחק כדורגל ב'מכבי' רחובות ואפילו הכניס גול לחודורוב האגדי מכ-20 מטרים.

בשנת 1945 נבחר לראשונה בחדרה איש ההסתדרות לראשות המועצה. כשהוא נבחר הוא היה עדיין לבוש בבגדי הצבא הבריטי בדרגת "לנס-קורפורל" (טוראי ראשון). באותם ימים נהגו בהסתדרות לקרוא אחד לשני בתואר "חבר". יום אחד נכנס אל ראש המועצה לראיון יהודי גרמני ואמר: שלום אדון ברמן (זה היה שמו של ראש המועצה שהיה אביה של חברת כנסת שאינני זוכר את שמה ושנכנסה לכנסת במקום יצחק רבין שנהרג). ברמן כעס וענה לו: איזה מין אדון אני לך. "היקה" נבוך, אמר: סליחה גברת ברמן.

--> לצפיה בעץ המשפחה של צאצאי רחל וצבי גורודיסקי

עץ המשפחה המלא

את 'שושלת הגורודיסקים' הקים ברחובות שמואל גורודיסקי שעלה לארץ-ישראל בשנת 1888 (ראה בזכרונות, סעיף משפחה) וקנה עם אחרים, את אדמות הכפר 'דוראן' – שעליהן הוקמה המושבה רחובות.

הפירוט בעץ המשפחה מגיע עד 'רמת הנכדים' של של שמואל וחווה-רישה ועד 'רמת הנכדים' של בנו של שמואל גורודיסקי - יצחק-יוסף גורודיסקי עם אשתו נעשה ולאחר מכן עם אשתו שרה-זלדה.

--> לצפיה בעץ המשפחה המלא של צאצאי שמואל גורודיסקי

חזרה ל-Sho.co.il