דבורה שושני
דבורה נולדה בעיר ארנובה הסמוכה לוילנה בשנת 1903. הוריה אברהם ורייזל סולצ'נסקי התפרנסו מסחר בעצים. המשפחה הייתה משפחה אמידה, שומרת מסורת. דבורה הייתה בת הזקונים, הילדה ה-14 של המשפחה. כשנולדה היו רוב אחיה כבר בוגרים חלקם נשואים וחלקם סטודנטים. מחוץ לבית הם נהגו כחילונים. הם היו כולם ציונים נלהבים והם תפסו חלק חשוב בעיצוב אישיותה והשקפת עולמה של דבורה.
בגיל שלוש בערך התייתמה דבורה מאביה. אימהּ ניסתה במשך זמן מה להמשיך ולנהל את עסקי העצים, אולם כעבור זמן קצר ירדה המשפחה מנכסיה ונאלצה לעבור לוילנה.
למרות זאת בית המשפחה נשאר פתוח והומה צעירים וצעירות, חבריהם של בני המשפחה, שהיו ספוגים תרבות אירופית מחד וציונות מאידך. בני המשפחה, שהיו ברובם מוזיקליים מאד, נהגו לשיר בבית יצירות של מלחינים נודעים וקטעי אופרות למיניהן.
בגיל חמש נשלחה דבורה יחד עם שרה אחותה, הבוגרת ממנה בשנתיים, ללמוד ב"חדר". הן למדו שם את יסודות השפה העברית ומסורת ישראל. מאוחר יותר למדה דבורה בבית-ספר עברי בו הוקנו יסודות התרבות הרוסית לצד יסודות התרבות העברית הציונית.
כשבגרה עברה ללמוד בסמינר "תרבות" בווילנה, שם הכשירו גננות ומורים. שפת הלימוד הייתה עברית בהברה אשכנזית ותעודת ההסמכה של דבורה נכתבה כולה על טהרת השפה העברית.
באותם ימים חיזר אחריה מוסיקאי בשם אביאסף ברנשטיין (לימים ברנע), הוא הציע לה לנסוע לוינה ללמוד מוסיקה יחד איתו, אך דבורה כבר הייתה אז ציונית בכל הוויתה והעדיפה לעלות לארץ-ישראל.
בשנת 1922, בהיותה בת תשע-עשרה, עלתה דבורה ארצה והצטרפה אל אחיותיה הנשואות חנה מרק ושרה מאירוב (לימים אביגור), שהיו חברות בקבוצת כנרת.
כיון שדבורה הייתה מצוידת בתעודת הסמכה כגננת היא החליטה להשלים לימודיה בסמינר לוינסקי, כי תכנית הלימודים בסמינר "תרבות" לא התאימה לעבודת גננת בארץ. בסמינר לוינסקי קנתה לעצמה את העברית בהברה הספרדית הארץ-ישראלית. תוך כדי לימודיה עבדה בעבודות מזדמנות וכך מימנה את לימודיה. היא התגוררה אצל שרה ושאול מאירוב (אביגור), שעברו באותו זמן לגור באופן זמני בתל אביב.
בשנת 1927, בהיותה בת 24, סיימה דבורה את
לימודיה בסמינר לוינסקי ויצאה לחפש עבודה. בהמלצת המפקח התקבלה כגננת בכפר יהושע,
שהיה אז מושב בראשית דרכו. דבורה הייתה הגננת הראשונה בכפר יהושע והיא פרשׂה חסותה
על עשרה ילדים בגילאים חמש עד שמונה. התנאים היו קשים מאד אך היא לא נרתעה וקיימה
גן וכתה חמים ומלאי תוכן ל"צאן מרעיתה".
אסף וילקומיץ, חבר הכפר, הזמין את דבורה להצטרף למקהלת הכפר בניצוחו והיא הצטרפה בשמחה והייתה מעמודי התווך של האלט. שם במסגרת המקהלה היא הכירה את אליעזר שושני, עמוד התווך של הטנור, והאהבה פרחה ביניהם.
אחרי שנתיים בהם שירתה כגננת בכפר יהושע היא עברה למשך שנה לגן של קיבוץ יגור.
דבורה ואליעזר נישאו בשנת 1931 בחצר ביתם של שרה ושאול. הם גרו כמה חודשים בחדרה ואחר-כך עברו לקיבוץ גניגר. שם נולד בנם הבכור רפאל (רפי) בשנת 1933.
בשנת 1934 עברה המשפחה שוב לחדרה, שם הם גרו בצריף שהקימו בחצרה של טוניה - אחותו של אליעזר. ב-1937 עברה המשפחה לקיבוץ גבת. דבורה הייתה אז בחודש התשיעי להריונה והבת נורית נולדה שם.
ארבע שנים לאחר מכן נולדה הבת יהודית, שנקראה
על-שם יהודה, אחיה של דבורה.
בשנת 1946, כשדבורה הייתה בת 42, היא ילדה את בת הזקונים מיכל. בת זו נולדה כתוצאה מקריאתו של בן-גוריון לכל נשי ישראל המסוגלות ללדת להביא ילדים לעולם כדי למלא את שורות העם שנידלדלו בשנות השואה.
דבורה עבדה שנים כגננת וכמטפלת בגבת ותוך כדי כך הקנתה לילדים שפה עברית שהפתיעה את הוריהם. העברית הייתה בדמה והיא הקנתה אותה לרבים, שהיו עולים חדשים והשפה העברית שבפיהם הייתה מגומגמת.
בשנת 1948 יצא אליעזר בשליחות "הרכש" לאיטליה ודבורה נקרעה בין געגועיה לאליעזר לבין רצונה לטפל בילדיה. בסופו של דבר, מאחר ובריאותו של אליעזר התערערה, הצטרפה אליו דבורה במרץ 1949 ושהתה עימו באיטליה ארבעה חודשים.
מתוך "ההכשרות" הרבות, ששהו בגבת לקראת עלייתם על הקרקע במקום שנקבע להם, אימצה דבורה נערים רבים, שביתה הפך להם תחליף לביתם. גם מתוך גרעין "סנה", שחבריו עלו ממצרים, היו בחורים שדבורה קרבה אליה וטיפלה בהם. גרעין זה ייסד את קיבוץ ברור-חיל ודבורה נזעקה לעזרתם ושהתה כשנה בקיבוץ כדי לעזור להם בארגון בתי הילדים והגן.
לאחר הפילוג בגבת הקימו חברי הפלג של מפא"י בגבת יחד עם חברי קבוצת השרון קיבוץ חדש בשם יפעת. ב-1953 עברה המשפחה ליפעת. דבורה נשלחה ללמוד הוראה בקורס מיוחד של עליית הנוער בירושלים. הקורס נמשך שנתיים וחצי. ב-1956 נקלטה ביפעת חברת הנוער הראשונה: "אלומה", ילדי הקבוצה היו בגילאי 11-12. חברת נוער זו התחנכה ביפעת חמש שנים ודבורה הייתה מורתם מן היום הראשון ועד לסיום לימודיהם. אהבה גדולה שררה בינה לבין הילדים הללו.
כל חייה נהגה דבורה לעזור בסתר לאנשים שלדעתה חוו מצוקה, חלק ממעשי החסד שלה נודעו למשפחה רק לאחר מותה.
ב-1961 נקלט ביפעת גרעין "אֱדוֹם", שעבר הכשרה בגבת לקראת הצטרפותו לקיבוץ חניתה. חברי גרעין זה היו דוברי צרפתית. דבורה קיבלה על עצמה ללמדם עברית וכדרכה שילבה בהוראת העברית את ההטפה הציונית, שנפלה על קרקע פוריה ומוכנה. מאז הפכה הוראת השפה העברית לתמצית חייה של דבורה. היא לימדה באולפנים ללימוד השפה העברית ביפעת ומחוצה לה, ברמת דוד, בנצרת ותקופה מסוימת אפילו באולפן "מאיר" בתל-אביב. רבים מתלמידיה הפכו לבאי ביתה ולידידיה.
בשנת 1967 אימצו דבורה ואליעזר נער בן 16 בשם דוד ישראלי שהיה במסגרת של "הכשרה צעירה" ביפעת. הם התייחסו אליו כאל בן ודבורה הרעיפה עליו אהבה ודאגה. בן זה נחשב עד היום בעיני הצאצאים של דבורה ואליעזר כבן משפחה.
בשנות זקנתה עבדה דבורה יחד עם אליעזר במפעל קטן בשם "הטנא", אותו הקים אליעזר בסמוך לחממות של יפעת, במפעל זה ייצרו סלסילות מעץ בשביל העציצים. בשנים אלה חזרה דבורה לאהבותיה הראשוניות: קריאה ומוסיקה. היא הייתה משתתפת נלהבת בחוגים לספרות וליהדות וגם כשגופה כבר נחלש וכאבים תקפוה לא ויתרה על חוגים אלה.
דבורה נפטרה ב-ז' באדר ה'תשמ"ח בגיל 84. תלמידיה מקבוצת "אלומה", שזכרו לה חסד ילדותם, הם שנשאו את ארונה אלי קבר.
חזרה ל-Sho.co.il