שימו לב: מעבר עם העכבר מעל לתמונות בדף זה תגרום להצגת תיאור שלהן,
ובמקרים מסוימים גם להופעת גרסה מוגדלת של התמונה. יתכן ותיאלצו לחכות
מספר שניות עד להופעת התמונה המוגדלת, אם ברשותכם חיבור איטי.
כמו כן, במהלך הקריאה תיתקלו במילים בצורת קישור (לינק). הצבעה עם העכבר
עליהן תגרום להופעת תיאור מורחב ו/או תמונה הקשורה למילה זו. קישורים
אשר מוקפים ב[סוגריים מרובעים] יובילו אתכם לדפים אחרים באתר, לאחר לחיצה
עליהם (כלומר, יתפקדו כקישורים רגילים).

פתיחה

בילדותי, היו שרים את השיר הבא, הלקוח מדברי הלל הזקן (אבות א' י"ד):

אם אין אני לי - מי לי?
וכשאני לעצמי - מה אני?
ואם לא עכשיו - אימתי?
אימתי???

לא היה מקובל עלי לכתוב על עצמי באתר המשפחתי. אך סברתי, שאם לא אעלה את
ה'קוריקולום' שלי על המחשב עכשיו - מי יעשה זאת עבורי? מי יודע היום את קורותי
בעבר? הורי נפטרו וגם אחי שמואל נפטר והם שידעו מה שהיה בילדותי ובבחרותי.
לא הכל, אך יותר מאחרים. אשתי, שלה אני נשוי 47 שנים, מכירה את שהתרחש בזמן
חיינו המשותפים, אך לא הרבה ממה שקדם לתקופה זו, וכך גם ילדי, קרובי וידידי.

ולכן: אם לא עכשיו - אימתי?

עכשיו!!!

ראשית דבר

נולדתי להורי - [חנה] (לבית לוינשטיין) ו[סעדיה] שושני, שנישאו בשנת 1919 אחרי סיום מלחמת העולם הראשונה. לפני, נולד להם אחי [שמואל] ז"ל בשנת 1921 (נפטר ב-30 למרץ 1999) ואחריו אני, בשנת 1923. באותם ימים היה קיים בית החולים של ד"ר פוחובסקי ברחוב לילינבלום, במרחק של מספר בתים מרחוב הרצל (אז רחובה הראשי של תל-אביב) - ושם יילדו אותי.


לפי טבלאות סטטיסטיות המתייחסות להתפתחותה של העיר הצעירה תל-אביב הייתי
כנראה התושב שבין השמונה-עשרה לתשע-עשרה אלף אז. אני גם זכיתי לרכב על
סוסו של ראש העיר מאיר דיזנגוף.

באותם ימים היה נהוג להחליף דירות מדי שנה או שנתיים. קראו לאותו מנהג -
'מוחרם', על שמו של חודש זה למנין הערבים, שעונתו, בהתייחס לשנת-חמה או
לשנת-לבנה, משתנה. וזאת משום שלפי הלוח הערבי, החודשים צמודים למולדי
הירח ואינם 'מתיישרים' עם שנת החמה. אותו 'מוחרם' היה פחות או יותר בחודשי
האביב או הקיץ, שאז קל היה יותר להחליף דירה.

משפחתנו, שכללה גם את סבתי אם-אימי, שרה-אסתר, נהגה
כמקובל אז. גרנו בדירות שונות - ברחוב אלנבי, סמוך לרחוב
מזא"ה (שם הסתיים הקטע הסלול של רחוב אלנבי). גרנו גם
בקומה ב' של בית הדפוס של אבי ודודו אהרון איתין, שבדרך
יפו 5, ובבית חד-קומתי ברחוב רענן 3, בצמוד לבית הדפוס.

את קורותי אני מחלק למספר חלקים: ילדות ולימודים, ארגון ה"הגנה", צה"ל,
עבודה, משפחתי האישית ומשפחתי הרחבה.

 

ילדות ולימודים

את חינוכי הראשון קיבלתי ב"גן חסקינה". כך הוא נקרא על-שם הגננת, גב' חסקין.
דוברי רוסית היו מטים שם של אישה בתוספת ה-הא. גן זה חינך את הילדים בשיטות
מתקדמות. הגן היה ברחוב יהודה הלוי, ליד בית סמילנסקי.

בשנת 1929, בהיותי בן 6, רשם אותי אבי ללימודים ב"גימנסיה הרצליה", גם אחי
שמואל עבר לכיתה ד' ב'גימנסיה' מ"בית ספר 'הלפרין'", שם למד עד אז.

ב'גימנסיה' למדתי 12 שנה. מכיתה א' ועד ה'שמינית'
(של התיכון). בכיתה ה'שישית' עברתי למגמת 'חקלאות'
שהתאימה לי יותר עקב 'אי-הבנות' שהיו לי עם המורה
לשפה הערבית - מר אשריקי - שנהג עם כניסתו לכיתה
להגיד "שושני - החוצה" (החוסה - כפי שהיה מבטא את
המילה). אותי סילק - סתם, ואת שלמה הילל, חברי לספסל
בכיתה (ישבנו בזוגות על ספסלים כפולים עם קסת דיו
משותפת) הוציא, כי שלמה הספיק ללמוד בהיותו בעירק
בבית-ספר וכבר אז שלט בשפה היטב - בקריאה וכתיבה
וכמובן בדיבור. אך מאחר שאבי שכר לי מורה-עזר
לערבית, כן רכשתי ידיעה בקריאה וכתיבת ערבית -
דבר שעזר לי לאחר שנים רבות בעבודתי בדפוס המשפחתי.

חברי לכיתה - עברו עם העכבר על התמונה כדי לגלות את זהותם של המצולמים.

הלימודים במגמה החקלאית היו נוחים לי יותר כי לא הייתי צריך להתמודד עם תיאורמות שהיה עלי להוכיח בלימודי במגמה הריאלית, עם המורה אשריקי כמסופר לעיל, ובלימוד עוד מקצועות שלא אהבתי. במגמה החקלאית היינו נוסעים פעמיים בשבוע לבית הספר החקלאי במקוה-ישראל (באוטובוס משוריין, משום שהערבים היו יורים על הדרך מתל-עריש, שהיה אז כפר ערבי (כיום שכונה בחולון). ב'מקוה' למדנו מקצועות שענינו אותי יותר בגלל היותם מעשיים וקרובים יותר לחיי יום-יום. שם למדנו מקצועות חקלאיים כגון גידול עופות ובהמות, גידול מטעים וירקות, כימיה מעשית ועבודה ממשית בלול, ברפת ובמטעים. אני משוכנע שלימודים אלה הביאו לי יותר תועלת מעשית בהמשך חיי מאשר מקצועות ריאליים כפי שנלמדו אז.

תמונת מחזור כ"ט של גמנסיה "הרצליה".
עברו עם העכבר ליד החץ למעלה משמאל כדי להגדיל את תמונתי.

בכיתה החמישית דרש ממני המורה למוסיקה מר פוּעה גרינשפון להצטרף לתזמורת כלי הנשיפה של בית-הספר. הכלי שיועד לי היתה חצוצרה קצרה (פיסטון). בתזמורת ניגנתי עד סוף לימודי. ב'גימנסיה' היה נהוג בהפסקה שלאחר ה'הפסקה הגדולה', להתעמל התעמלות כללית. כל הכיתות (חוץ מה'מכינות' - א' עד ד'), היו נאספות בחצר המרכזית שמול חדר המורים. בניהולו של המורה מר צבי נשרי, שהיה מדגים את התרגילים, התעמלו כולם על ידי חיקוי תנועותיו.

על קיום ההתעמלות באותו יום, היו מכריזים על-ידי תרועת חצוצרה שהיתה מתבצעת ממרום הקומה העליונה של הבנין, על-מנת שכולם ישמעו ויתכוננו. את החצרוץ היה מפעילים שלושה: הבכיר - מוני ריקליס - (לימים שלום רונלי-ריקליס, סגני בבסיס-ההדרכה של המשטרה הצבאית, בהיותי קצין ההדרכה שם, ולאחר מכן - מנצח תזמורת צה"ל ואחרות); המשני - יעקב מנזה, בן כיתתי, שהיה בן למשפחה מוזיקלית ידועה (ולימים נגן צ'לו בתזמורת הפילהרמונית הישראלית) והזוטר - אנכי. את התפקיד היינו מחלקים, והסתדרנו יפה בינינו. מוני ריקליס היה בן-דודו של בן-כיתתי משולם (זוּסקה) ריקליס (בתמונה) שגם הוא זכה לפרסום ברבות הימים.
עם סיום לימודי בכיתה השמינית, נקראנו מספר תלמידים, חלקם מכיתתי ומהמקבילות, לצאת מיד לקורס מפקדי כיתות של ה'הגנה' שבה היינו חברים זה כבר, וזה עוד טרם קיבלנו את תעודות הבגרות. הגימנסיה היתה בסוד העניינים (ה'הגנה' היתה אז במחתרת), והורי, וגם הורים נוספים, נקראו לקבל את התעודות בעת טקס הענקתן, בלעדינו.

רשימת בוגרי המחזור
לחצו להגדלה

בחופשות ובחגים היינו מתארחים אצל בני משפחתנו - משפחת גורודייסקי ברחובות, שעליה נימנו דודתי רחל, אחות-אמי, ובעלה צבי, ושני בני-דודתי - לַזֽיק (אליעזר) וסֵפָה (יוסף).

כמו-כן היינו מתארחים אצל בני משפחתנו - משפחת אוקרייניץ בחדרה - דודתי דֽבשה, אחות אבי, ובעלה יצחק, ובני דודתי נח וצפרירה.

ברחובות היה למשפחה משק שכלל 2 פרדות, 4 פרות חולבות, חמור (לצרכי תעבורה) ולול עם תרנגולות, ברווזים ותרנגולי הודו, וגם פרדס קטן שהניב את כל צרכי פרי ההדר למשפחה.
האטרקציה ברחובות היה כמובן החמור החכם של דודי צבי, שידע להסיעו בלי שנאמר לו, לפרדס או בחזרה הביתה, או לחילופין לדוד יהודה אחיו של דודי צבי, לבנין המועצה - אם ניתן לו רמז קל. גם אנחנו רכבנו על החמור - לפי התור.
ברחובות גם זכיתי לקבל (בגיל 6) מבן דודי לזיק (שהיה בן 4 אז), מכת-מעדר על אפי, שנשבר והיה סתום עד גיל 16. בגיל זה ניתן היה לעשות לי ניתוח פלסטי שאיפשר לי לנשום בנקל.

האטרקציה בחדרה היה הסוס הלבן (אמצעי התחבורה של דודי יצחק) שאתו רכבתי עם בן דודי נח לים בחדרה, וגם לבד. גם בחדרה היתה חצר עם עצי פרי אקזוטיים. בחצר היה גם צריף שבו גרה תקופה מסוימת משפחת דודי אליעזר, שכללה אז אותו ואת אשתו דבורה, ואת בנם התינוק רפי.

מקום בילוי משפחתי לעתים נדירות יותר היה בירושלים אצל בת-דודתה של אמי - מרים הרפז. המשפחה כללה את פנחס בעלה, ואת שלושת ילדיהם - רות, דני ויגאל. באחד הביקורים אצלם לקחה אותי קרובתי מרים בפעם הראשונה בחיי לעיר העתיקה לצורך קניות.

חופשה נוספת מיוחדת במינה היתה נסיעתי לצרפת עם אמי לביקור אצל דודתי שלומית, אחות-אימי ובעלה יעקב. הם גרו בעבר בארץ, עבדו כסדרי-דפוס בבית הדפוס של אבי, אך נאלצו לעזוב בגלל חברותם במפלגה הקומוניסטית, שהיתה בזמן שלטון הבריטים מחוץ לחוק. בצרפת שהיתי כ-3 חודשים, ודודי ודודתי דאגו לכך שנבקר באופן נמרץ בכל אתר בפריז ששווה היה לראותו. בסופי שבוע היינו יוצאים לפיקניקים, ותקופה ארוכה יחסית בחופשה זאת שהינו גם בעיירת קייט בשם 'לַה-בּוּרבּוּל', שהיו בה מעיינות מרפא, שהתאימו לצורך ריפוי הפודגרה של אמי.

בדרכנו חזרה ארצה מחופשה זו נתקלנו בקשיים בדרך, משום שבעת שהייתנו בצרפת, בחודש ספטמבר 1939 היו כבר סימנים מובהקים שעומדת לפרוץ מלחמה, וכל אירופה היתה בהליכי גיוס והתארגנות. את הדרך חזרה עשינו ברכבת מצרפת דרך שויצריה אל איטליה. שם היינו צריכים לעלות על האוניה 'ירוזלֵמָה' בעיר הנמל ברִינדִיזִי. באיטליה, עיכבו מדי פעם את נסיעת הרכבת בגלל מעבר מועדף של מתגייסים. כל מסילות הברזל נחסמו בגלל ביקורו של הדוּצֶ'ה מוסוליני בדרום איטליה. ליעדנו, נמל ברינדיזי לא יכולנו להגיע, ונאלצנו לחזור לונציה, לשם הגיעה 'ירוזלמה' מברינדיזי וחיכתה לנו, ולכל יתר החוזרים מאירופה שפניהם מועדות ארצה, באמצע הים הפתוח. נאלצנו להגיע לאוניה באמצעות 'גונדולה'. כמה ימים לאחר חזרתנו ארצה פרצה מלחמת-העולם השניה. דודתי שלומית ובנה דניאל, שנולד לאחר שהייתנו בצרפת, ושלא זכיתי להכירו, נשלחו בזמן כיבוש צרפת על-ידי הנאצים למחנות ההשמדה. דודי יעקב, נותר בחיים.

ארגון "ההגנה"

בכתה החמישית גויסתי ל'הגנה' על-ידי לוֹבה אליאב, שלמד שתי כיתות מעלי. הכרתי אותו כי היה בן-דודו של חברי לכתה אלכסנדר גינזבורג (מצולם באחת התמונות שלעיל). בהגנה תפקדתי ב'קשר'. תפקידי היה להעביר הודעות בין מפקדי ההגנה בתל-אביב. הייתי מקיים גם תורנויות לילה במשרד הקשר, פעם בשבועיים נוסף על ההתייצבויות היומיות לקבלת הודעות להעברה. כמצוין לעיל גוייסתי מיד עם גמר לימודי בשמינית, לקורס מפקדי כיתות. הקורס נמשך חודשיים והתקיים בחולדה הישנה, הצמודה לקיבוץ חולדה. במקום היה בית בודד, שבו שכן צוות המדריכים והמפקדים. במרתף הבית היתה המרפאה. החניכים שוכנו באוהלים שהיו בחורשה הצמודה לבניין. בקורס השתתפו בנים ובנות יחד.

במקום היה כמובן מטבח, וטבחיות מתנדבות שהיו חברות ההגנה, ובנוסף, צוות ספקים ואנשי שרות. את המים היינו מקבלים במיכלית שהגיעה מדי פעם מהקיבוץ, ומילאה מיכל שהיה על גג הבנין, ושסיפק את המים לצינורות השונים (בהמשך הקורס, לאחר שרבים מהחניכים קיבלו פצעים מוגלתיים בכל חלקי גופם, התגלה בעת הניקוי של המיכל הראשי חתול מת, שהיה שם במשך כל זמן הקורס, ולפני כן). איתי באוהל היו שני חברים מכיתתי בגימנסיה: חיים גמזו - לימים שופט תעבורה, ושאול רוזוליו ז"ל - לימים מפכ"ל המשטרה. וכן, חניך נוסף בשם יגאל קרצ'ובניק. המדריך הכיתתי שלי היה צבי צור (צֶ'רה) - לימים רמטכ"ל צה"ל. מדריכים נוספים היו שני האחים דיסקין, ישראל ויאיר, משה ניקריטין, יעקב (פרי) פרולוב - לימים אלוף בצה"ל, שמואל ליפוביץ ואחרים. עמליה, בת-דודי מנחם, שימשה בחלק מהקורס כאחות במרפאה. הקורס היה מתיש והתנאים היו קשים, אך כל המשתתפים גמרו אותו חוץ משאול רוזוליו. שאול נפגע ופונה לבית חולים, וכך קרה הדבר:

התאמנו בזריקת רימונים, וכדי לקבל את האפקט של רימון מתפוצץ, היו לצורך זה רימוני דמה עם נקב עמוק בתוכם. התורן במטוח-הרימונים היה שופך כמות מזערית של אבק שריפה שחור אל תוך הנקב ופוקק אותו עם פתילה מיוחדת שהיתה מצופה בקצה עם גפרית, בדומה לזאת שבראש גפרור אך בקוטר גדול יותר. הזורק היה עומד במיקצהו, ועם קבלת הפקודה היה משפשף את ראש הגפרית בקופסת גפרורים, ממתין שנייה ומטיל את הרימון. הרימון היה נופל במקום שאליו ניזרק, והפתילה שניצתה היתה מגיעה עד לאבק השריפה שבתחתית הנקב, והיה נוצר פיצוץ, ומההדף היתה הפתילה נחלצת מן הרימון ומפנה מקום למילוי נוסף לשימוש הבא.

באותו יום היה שאול אחראי על מילויים מחדש של הרימונים מדי מיקצה ומיקצה. מאחר שהיו פתילות פגומות שלא נחלצו מהרימון משום שלא הוצתו כראוי, היה צריך לחלוץ אותן ידנית עם מסמר או עם כלי דומה. שאול מצא פטנט. הוא החליט להדליק את הפתילה שנית עם גפרור. בזמן הדלקת הגפרור, נֵתֶז ממנו עף הישר למיכל אבק השריפה שהיה לידו, והמיכל עלה באש שהתפשטה ברדיוס גדול. כולנו נחרכנו, ושאול שהיה הקרוב ביותר למיכל נשרף כולו, ועורו נשר ממנו. כדי לפנותו לבית חולים שאלו מהקיבוץ טנדר ואליו קשרו את ארבע פינותיה של שמיכה. וכך הובילו אותו לבית חולים הירקון בצפון תל-אביב, כשהוא שכוב על השמיכה ונאנק. גם אני ניזוקתי במאורע זה. מאחר ששאול גר איתי באותו אוהל, כשחיפשו שמיכה באוהל שלנו לקחו את השמיכה הראשונה שמצאו שם לצורך ההעברה, ושמיכה זו היתה שלי. שמיכה זאת היתה אהובה על אמי במיוחד. כמובן שלא ראיתי את השמיכה מאז.

לרשימת המשתתפים בקורס מפקדי-כתות
שהתקיים בחולדה ביולי 1941, לחצו כאן.

בגמר קורס המ"כפים חזרנו העירה ושובצנו לתפקידי הדרכה ביחידות שונות. בין יתר התפקידים השונים שהטילו עלי, תפקידי הקבוע היה אחראי על מק"ל (מקום לימוד). במסגרת תפקיד זה הייתי מגיע מדי יום במשך תקופה ארוכה לאותו מק"ל שהיה בבית הספר ע"ש יחיאלי בדרום תל-אביב (כיום מרכז סוזן דלל), מציב את המאבטחים, מוציא את כלי הנשק מתוך הסליק שהיה בחדר השרת, מחלק אותו לכיתות, ומדריך בעצמי. בגמר האימונים, בדרך כלל קרוב לחצות, מטמין את הנשק חזרה בסליק, משחרר את המאבטחים התורנים והולך הרוג הביתה לישון. באותו זמן עבדתי כבר בבית הדפוס של אבי בתפקידים שונים. לעבודה הייתי מגיע ב-7. ב-5 אחה"צ הייתי כבר חייב להתייצב לתפקיד כפי שתארתי לעיל, והייתי מחכה ליום ששי כדי לנוח. שלושה שבועות מדי חודש היינו מדריכים גם בתרגילי סדר ושדאות בשבתות, ותמיד חיכיתי לשבוע הרביעי, לשבת החופשית.

[תעודת גיוס של המוסדות, עוד בטרם הקמת המדינה]

חשוב לציין שהחברות ב'הגנה' יצרה גם אחווה בין החברים ונוצרו מפגשים וחברויות גם באותם זמנים שבהם היינו פנויים מאימונים ותפקידים. היינו נפגשים בבתי חברים, ובקיץ (ראה תמונות למטה) - על שפת ימה של תל-אביב.

בשנת 1942 נשלחתי לקורס מקלעים ומרגמות שאף הוא התנהל במחתרת והתקיים ב'חוּס-מַסָה'. 'חוס-מסה', היום ליד אזור התעשיה בחולון, היה אז מקום מבודד ומוקף חולות ללא שביל או דרך אליו. במקום היתה באר, וביתן קטן שבו גרו יִגָאֶל, חבר 'השומר' לשעבר, ואשתו. ליד הבית נטו אוהלים ושם שוכנו החניכים. את הנשק לאימונים החביאו בתוך סליק, שהיה בתוך הבאר והיינו צריכים לרדת בסולם מספר מטרים כדי להגיע אליו ולהוציא ממנו את הכלים לאימון (וכמובן להחזירם חזרה בסוף היום). אם נצפתה תנועת רכב חשודה בכיוון למקום, אז, במהירות, סולקו הכלים חזרה למחבואם ואנו התימרנו להיות חברי תנועת צופים. מספר החניכים בקורס זה היה מצומצם ואיתי באוהל היו יצחק אלרון (אז הלפרין - ולימים קצין קשר ראשי בצה"ל ואח"כ גזבר עירית תל-אביב) ומשה אהרונסון שלמד גם הוא בגמנסיה במחזור ל'.

בשנת 1944 נשלחתי לקורס מ"מים שהתקיים ב'גבעת-נח' (ג'ועַרָה) סמוך לקיבוץ דליה. בחלקו הראשון של הקורס הייתי תחת לחץ חברתי מצד יתר החניכים שהיו רובם אנשי קיבוצים וחברי פלמ"ח. באותה תקופה היה פילוג במפלגות השמאל והאוירה בקורס היתה רוויה בפוליטיקה. אנחנו נציגי תל-אביב נתקלנו באוירה עוינת מצד יתר החניכים בגלל היותנו עירוניים-בורגנים. איתי היו שמואל ליפשיץ (היום שמו סַם זַבָּה) ויעקב קלשטיין. אביו של שמואל היה בעל חברת 'פורד' ואדם אמיד. יעקב היה בן-דודו של שמואל. אבי היה נציג ה'ציונים הכלליים' בעירית תל-אביב, ולטענת השמאלנים, בורגני ומנצל פועלים מובהק. רוב החניכים לא נתנו לנו מנוח והטרידו אותנו והתנכלו לנו בכל עת פנאי ובמשך האימונים, בעלבונות ובאיומים ממש. לאחר חלק ראשון זה של הקורס, נמצאנו אני וחברי נציגי תל-אביב כלא מתאימים להמשיך בחלקו השני. מאוד שמחתי לא לחזור לשם והתחלתי להרהר הרהורי אפיקורסות אם שווה לי בכלל לאור היחס שקיבלתי בקורס להקדיש את כל עיתות הפנאי שלי לשרות, להתנדבות ולקפוח עצמי בכל הנוגע ללימודים ובילויים שלא התאפשרו לי בגלל עומס התפקידים שהוטלו עלי.

עם חזרתי מאותו קורס הוצבתי כמדריך בחי"ש (חיל שדה). כעבור זמן מה ביקשתי חופשה לצורך לימודים (למדתי מכניקה בהתכתבות עם המכונים הבריטיים) וחופשה זו נמשכה עד סוף שנת 1946. בשנה זו כבר הורגשה באויר ההתקלות העתידית עם ערביי הארץ בציפיה להכרזות האו"ם. המוסדות החליטו לגייס ציבור מבוגר ל'הגנה', ציבור שלא היה שייך לשום מסגרת ביטחונית בעבר. ואז הוקם גדוד-קלט לאנשי חי"מ (חיל מבוגרים). מפקדת הגדוד היתה במחנה 'יונה' שהוקם במקום שהיה בעבר בית הקברות המוסלמי הישן, על הגבעות שמעל שפת הים. היום נמצא שם מלון 'הילטון'. בגלל הידע שלי והנסיון שרכשתי בקורסים השונים, התמניתי כקצין ההדרכה של הגדוד. בתפקיד שימשתי עד ל-15 במאי 1948 עת הוכרז על הקמת המדינה ועל גיוס כללי לצה"ל. לא המתנתי עד שהגדוד שלי יתגייס לצה"ל במרוכז ומיהרתי ל'קריית-מאיר' שם הוקם הקלט המרכזי של צה"ל, והתגייסתי.

 

צבא ההגנה לישראל - שירות חובה

למחנה הקלט לצורך גיוס לצבא המדינה שהיה ממוקם בשכונת 'קרית מאיר' הגיעו המוני מתגייסים. זמן מה קודם להכרזת המדינה, ובציפיה ליצירתו של צבא למדינה, התארגנה במחנה הקלט מפקדה, שיעודה היה הקמת מסגרת ליחידות של 'משטרה צבאית', כנהוג בצבאות השונים. אנשי מפקדה זו היו יוצאי יחידת 'המשטרה הצבאית' של הבריגדה היהודית שבצבא הבריטי. אחי שמואל שהיה סמל במשטרה הצבאית בבריגדה, היה כבר אז באותה מסגרת, ומסר למפקד הקורס לשוטרים הצבאיים שאני מתגייס באותו יום לצה"ל, ויידע אותו לגבי כישורי ונסיוני כמדריך בעל ותק במקצועות צבאיים. לקורס העתידי הזה לא היו מדריכים מקצועיים, ולכן נשלח באותו יום נציג הגיוס של קורס זה לעמדת המיון והקבלה של הקלט, על-מנת לאתר אותי ולהכוון את גיוסי למשטרה הצבאית.

מיקומה של המסגרת במחנה הקלט היה ארעי והתנהל בה כבר קורס קצר לשוטרים צבאיים שנשלחו לתפקידים מיידיים ליחידות השונות. כעבור מספר ימים נמצא למסגרת מקום עדיף כדי שישמש כבסיס האימונים של החיל. המקום שנבחר היה ב'שייח מוניס' שעל גדות הירקון, ליד הגשר של היום, והמפקדה והמשרדים שוכנו בבית שהיה שייך לשייח ערבי.
לקורס ראשון זה (שנחשב למעשה לקורס השני) של 'חיל משטרה צבאית' גויסו כמה מאות חניכים שחולקו ל-12 מחלקות אימונים. בשלב ראשון זה התמניתי למפקד מחלקה מס' 1. באמצע הקורס, לאחר שנוכחו בכישורי כמדריך, התמניתי לקצין ההדרכה של ה'חייֽל'.

בתפקיד זה הייתי במשך שלושת הקורסים שחניכיהם יצאו בתום אימוניהם להצטרף לחטיבות ולפיקודים השונים בכל אזורי הקרבות שהתחילו לאחר הכרזת המדינה.




בעת הקרבות, הוחלט באו"ם על הפסקת אש, שקוימה ברובה. באותה עת התבצרו לוחמים ערבים בכפרים איגזִים, גַ'בָּה ועֵין-רַזָל, כפרים שחלשו על כביש חיפה, והפסיקו את המעבר בו על ידי ירי מתמיד. חלקה הדרומי של הארץ נותק על-ידי כך מחלקה הצפוני. בטרם הפסקת-האש ניסה כח של חטיבת 'כרמלי' לכבוש את שלושת הכפרים, אך ללא הצלחה ועם אבדות בנפש.
בגלל הפסקת-האש שנכפתה על הצבא הוחלט על ידי הממשלה לעשות 'פעולת שיטור' שלכאורה אינה צבאית על-מנת לפתוח את דרך המלך לחיפה. לשם כך נאספו חניכי הקורס (הבלתי מאומנים עדיין) במחנה המעפילים 'עתלית', אורגנו במתכונת של גדוד (חסר) ונשלחו לכבוש את הכפרים, או לפי הטענה הרשמית - לפתוח את הדרך.
בקרב זה הייתי מפקד המחלקה הקדמית. הלחימה התקיימה משעות הערב ועד עלות השחר. לפנות בוקר התקבלה הוראה לסגת. את הכפרים לא כבשנו. את עמדות הערבים בכפרים איישו גם שכירי חרב. האויב היה בפסגות ההרים והכוחות שלנו בעמק. חניכי הקורס צוידו ברובים צ'כיים, שזה עתה הגיעו דרך נמל תל-אביב, כאשר לכל חניך/לוחם כזה הוקצבו 10-20 כדורים. בקרב זה נפל השוטר הצבאי אורי קפלן, ואחדים נפצעו.


הקטעים הבאים לוקטו מהאנציקלופדיה לצבא ובטחון - "צה"ל בחילו" בהוצאת 'רביבים - הוצאה לאור' - מהדורת מעריב. החומר לוקט בתחקיר שנערך בקרב המשתתפים באירועים המוזכרים לעיל.

בשלושת התמונות הבאות - לחצו על התמונה כדי להגדיל אותה בחלון חדש.

אירועים נוספים היו בזמן שירותי בבסיס האימונים. הרוזן פולקה בֵּרנדוט, נציג האו"ם, נרצח על-ידי ארגון מחתרתי. המסקנה היתה אז שהרוצחים היו מאנשי לח"י. ומדינת ישראל החליטה בהזדמנות זו, לחסל את מחתרת הלח"י. בגלל המצב הצבאי ששרר אז הוטל תפקיד איסוף חברי מחתרת זו על יחידות משותפות של משטרת ישראל והמשטרה הצבאית. מאחר שהשוטרים הצבאיים המוסמכים, שסיימו את הקורס, הוצבו כבר וצורפו ליחידות שונות בארץ, לא ניתן היה לרכזם לצורך משימת ה'איסוף', ושוב הוטל התפקיד על חניכי קורס המשטרה הצבאית. בזמן ההוא היתה דרך המלך לירושלים חסומה, החל משער-הגיא ועד לאחרי ה'קסטל'. הפלמ"ח פרץ דרך ארעית לירושלים שנקראה אז 'דרך בורמה'. מאחר שמרבית חברי הלח"י התרכזו בירושלים, היה צריך להגיע לשם כדי ל'אספם'.

צוות המשימה המורכב מחניכי הקורס בפיקודי, ומפקדים שונים של החייל, יצא לירושלים ב'דרך בורמה', ובהגיעו התמקם ב'בית-הדגל' שם. הכוח שהגיע חבר מייד לכוח של משטרת ישראל. צוותים משותפים יצאו למשימות ה'איסוף'. בגמר האיסוף כעבור יומיים נעה השיירה חזרה - ב'דרך בורמה' - עם הנעצרים שהובלו לבנין ה'קִישלה' ביפו. ושם התחילו הבעיות הרציניות איתם, בהם גם אני שותפתי.

אנשי לח"י לא קיבלו את מעצרם ב'הבנה' ומרגע הגיעם אל ה'קִישלה' התחילו בפעולות על מנת לערער את הבטיחות במקום מעצרם, שהיה למעשה בית-סוהר מזמן המנדט. הם קרעו את כל הסורגים מהחלונות ומהדלתות, שברו קירות, פרצו פעמיים מהבניין וחלקם ברחו ולא נתפסו. הוחלט על-ידי הרשויות להקים גדר-תיל מסביב לכלא על מנת למנוע בריחה נוספת. את גדר התיל הקימו אנשי חיל ההנדסה של אז שנקראו 'שירות אכסון'. בכל ההתפרעויות של אנשי הלח"י טיפלו אנשי המשטרה הצבאית של תל-אביב ונעזרו מדי פעם בחניכי קורס השוטרים, בפיקודי. היה מקרה שהורו לנו לפתוח באש, כאשר חיילי 'שירות האכסון' נפגעו מבקבוקים שבורים שנזרקו עליהם תוך כדי עבודתם מחוץ לכלא, מתוך הכלא, ופצעו כמה מהם. לאחר מאורעות אלה הוחלט להעביר את העצורים למקום בטוח יותר, והוא כלא עכו. את הבטחת ההעברה הזאת נדרשה המשטרה הצבאית לבצע באוטובוסים רגילים, שלא התאימו למשימה, מאחר שהזקיף היה אמור לשבת יחד עם העצורים באותו רכב, עם נשק. היה ברור שלא יעבור זמן רב לפני שה'חברה' ישתלטו עליו. בקרות מקרה כזה, הורה ראש אכ"א בזמנו, האלוף משה צדוק - שפיקח על מבצע ההעברה - לפתוח באש כדי להתגונן. כמה ימים לפני העברה זו, ננזפתי על שהוריתי לפתוח באש, באישור - באויר - על מנת להפסיק את ההתנכלות לאנשי 'שירות איכסון' שכמה מהם נפצעו מבקבוקים שבורים כאמור. לכן, העזתי לדרוש במפגיע, מראש אכ"א שנוכח במקום, שאת הפקודה וההרשאה לפתיחה באש יתן לי בכתב. הוא זעם, ודרש להחליף אותי בו במקום. כך שוחררתי מהמשימה הבלתי נעימה ומההוראה המילולית לפתיחה באש (שמאחריה לא היה גיבוי הולם), ומהאחריות על ביצוע ההעברה לעכו .

לאחר הקורס השני שהתקיים ב'שייח מוניס' הועבר בסיס האימונים למחנה צריפין. כמות החניכים שהתאמנה בבסיס בתקופה זו קַטְנה, מאחר שרוב צורכי כוח-האדם של המחלקות החטיבתיות מולאו. בשלב זה סיימתי את תפקידי בבסיס האימונים והועברתי ל'חזית ד', כפי שנקרא 'פיקוד דרום' אז.

נתמניתי לסגנו של קצין המשטרה הצבאית החזיתי, שהיה אז נתן אורן. בזמן היותי בתפקיד זה התנהל מבצע 'עשר המכות' (מבצע יואב) בנגב ובגבול מצרים.
הבסיס שלנו היה בכפר הערבי הנטוש 'קָטְרה' סמוך למפקדת חזית ד' שהיתה בגדרה. חלק מתפקידינו ביצענו במפקדה ושאר תפקידינו בוצעו בשטח בסיורים, בליווי, בהעברת אספקה ופיקוח עליה ופיטרול בשטח חזית. בזמן המבצע היתה הדרך לבאר-שבע מנותקת בגלל חסימתו של כביש סעד וקירבתה לרצועת עזה. כדי להעביר אספקה ליחידות היינו צריכים לעבור דרך הכפר הנטוש 'מוּחְרַקָה', בדרך לא דרך ובבוץ עמוק. אורך 'קיצור' הדרך הזו היה כ- 7 ק"מ. גם רכב 4X4 קטן לא היה מצליח לעבור קטע מסוים בכוחות עצמו. כדי להעביר שיירות בקטע זה היינו רותמים מספר רכבים בשרשרות לטרקטור שהיה גורר אותם לאורך 2 ק"מ עד לשטח שניתן היה לעברו.

ב'כיס פלוג'ה' היתה נצורה חטיבה מצרית בפיקודו של קולונל גמָאל עבדול נאצר, שלאחר מכן היה ראש ממשלת מצרים. בתיווך האו"ם היתה החטיבה המצרית צריכה לקבל אספקה של צרכי מזון ורפואה. אני קיבלתי את תפקיד הליווי של השיירה ולשם כך יצאתי עם קציני קישור למחסום 'עָלִי אֵל-מוּנטָר', שליד עזה, ומשם הובלנו את שיירת האו"ם עם המשאיות הנושאות את האספקה.

כשהגענו אל 'עירק אל-סועידָן' סמוך ל'כיס פַלוגָ'ה' הנצור, קיבלנו הוראה מהפיקוד לעצור את המשאיות ולבדוק את תוכנן. בזמן הביקורת נמצאו באספקה חלקי חילוף שונים לכלי נשק ופריטים נוספים שהאו"ם התחייב שלא יסופקו לנצורים. אי לכך הועמסו המשאיות חזרה והוסעו לתל-אביב, למגרשי התערוכה, ושם פורקו. לבסוף, בתיווך האו"ם, התירו לנצורים ב'כיס פלוג'ה' לצאת חזרה למצרים ויחידת המשטרה הצבאית של הפיקוד ליוותה והובילה את השיירה המצרית, מה'כיס' עד לרצועת עזה. השיירה מנתה כ-5000 קצינים וחיילים.

בזמן שרותי בחזית ד' הזדמן לי לצאת כמה פעמים כמלווה, לסיורים עם מכר שלי מימי ה'גמנסיה', קצין מטה של חזית ד', ירוחם כהן (תימני שחרחר, שכינויו היה 'ירוחם הג'ינג'י). חיל ותיק זה נימנה בעבר על יחידת המסתערבים שהיתה מסתננת לארצות ערב למשימות ביון שונות.

ראש חזית ד' היה אז יגאל אלון וקצין המבצעים היה יצחק רבין. עם סיום הקרבות ומסיבות שאינן ברורות לי עד היום, סיימתי את שרותי במשטרה הצבאית והועברתי למחנה מעבר לקצינים על מנת לקבל תפקיד חדש - מחוץ לחיל.

עם הגיעי למחנה המעבר לקצינים - מעין לשכת עבודה צבאית - הגיעו לשם כמה 'מליצי יושר' עם דרישה מטעמו של האלוף חיים לסקוב, חבר של אחי שמואל מזמן הבריגדה, להציב אותי, עוד באותו יום, ל'מחלקת ההדרכה' (מסגרת שכונתה לאחר מכן 'פיקוד הדרכה צבאית') על מנת לעסוק בהוצאה-לאור של חוברות הדרכה במקצועות צבאיים, לשימוש בבסיסי ההדרכה של צה"ל. החוברות, שרובן תורגמו משפות זרות, הודפסו בדפוס הצבאי, ותפקידי היה לדאוג להוציאן לאור. עסקתי בתרגום, בעריכה ובקריאת הגהות. ניצלתי את הידע הצבאי שרכשתי במשך השנים וכמובן את הידע ממקצועי האזרחי.

את תפקידי במשטרה הצבאית סיימתי בדרגת סג"מ. סוף שרותי הסדיר היה במחלקת ההוצאה לאור שבפיקוד ההדרכה, ושם גם הוענקה לי דרגת הסגן לאחר פגישה עם הרמטכ"ל דאז, יגאל ידין. הוא הכיר אותי אישית בזמן ששימש כסגנו של מפקד ההגנה בתל-אביב, וכאשר ביקר בשעורים שלי בנשק כשהתקימו במחתרת, במק"לות.

 

במילואים

כפי שמעידות תעודותי מצה"ל, שירתתי שנתיים וחודש בשירות חובה, החל מה-15למאי 1948. בשירות מילואים שירתתי 33 שנים וחודש עד גיל ½59. 5 שנים מהן, שירתתי בהתנדבות. בסך-הכל שירתתי 35 שנים וחודשים.

לחצו על שתי התמונות הבאות כדי להגדיל אותן בחלון חדש

כפי שמעידה תעודת המילואים שלי (לעיל):
דרגת סגן קיבלתי ב-1 לאפריל 1949
דרגת סרן קיבלתי ב-29 לאפריל 1963
דרגת רב-סרן קיבלתי ב-1 לאוגוסט 1972
קיבלתי את כל חמשת האותות שצה"ל אישר למשתתפים במלחמות השונות, כולל את אות שלום-הגליל, מאחר ששירתתי בלבנון בשנת 1982, שם גם קיבלתי מינוי לסמג"ד של גדוד השיטור במחנה אנצאר.
התקדמותי בצבא מוצגת בזאת בתעודות מינוי שקיבלתי במשך שרותי.

כאשר שוחררתי משרות חובה ב'פיקוד הדרכה צבאית', לא היה ל'מחלקת ההוצאה-לאור' תקן לאנשי מילואים, ולכן הועברתי למערך המילואים של חיל הרגלים - לחטיבת חי"ר 8. קיבלתי תפקיד של מפקד מחלקה. בעוד אני ממתין לגיבוש המחלקה שלי במסגרת ההתארגנות של החטיבה, פנו אלי ממטה המשטרה הצבאית. הציעו לי לחזור לחייל המשטרה הצבאית, ולהישאר בחטיבה 8 כמפקד המחלקה החטיבתית שלה. למרות כל מה שהיה בליבי על המשטרה הצבאית, על שקופחתי בזמן שירותי שם בשירות חובה, ידעתי שבתפקיד שהוצע לי אוכל להביא תועלת רבה יותר כמפקד היחידה, מאשר כמפקד מחלקת רגלים.

10 שנים הייתי מפקד יחידת המשטרה הצבאית בחטיבה 8, ועברתי איתה את מלחמת סיני ופעילות באירועים רבים אחרים, שהיו קשורים בפעולות פח"ע (פעילות חבלנית עוינת) מסביב לרצועת עזה. בין תפקידי היה גם קיום תורנויות משמר במחסום 'ארז' שהיה מאויש על-ידי אנשי או"ם מצדו הדרומי, ובאנשי המשטרה הצבאית מצפון.

במלחמת ששת הימים הייתי סרן. תפקידי היה - מפקד מרכז-תנועות בפיקוד מרכז. תפקיד זה היה שייך למערך השליטה על תנועת יחידות צה"ל בזמן מלחמה או בזמן פעילויות של כוננות, לקראת מלחמה. המרכז היה קשור טלפונית (על-ידי נל"נים - טלפונים מנקודה לנקודה) עם נקודות פיקוח-תנועה (נפ"קים) במרחב הפיקוד. הנפ"קים היו מדווחים ל'מרכז' על מעבר שיירות וגופים צבאיים אחרים שנעו לפי לוחות זמנים והנחיות תזוזה מהפיקודים ומהמטכ"ל. המרכז היה מדווח ל'אספקה ולאג"מ' בפיקוד, וכך היתה לו לאג"מ שליטה וידע לגבי התנועות האופרטיביות בדרכים. תקופה מסוימת הייתי גם מפקד פלוגת ההסעים. יחידה זו סיפקה את כוח האדם לאיוש הנפ"קים ודאגה לצרכי האספקה והמינהלה שלהם.

ב-15 לאפריל 1972 מוניתי לקצין מרכז תנועות פיקודי בפיקוד מרכז, בתקן סרן, וב-1 באוגוסט 1972 קבלתי את דרגת הרב-סרן. בתפקיד קצין מרכז תנועות פיקודי הייתי למעשה נציגו של חמ"צ הפיקודי. במצבי חירום ומלחמה, הייתי מתמקם במפקדת הפיקוד סמוך לקציני האספקה והאג"מ הפיקודיים.

את מלחמת יום כיפור עברתי במפקדת פיקוד מרכז בצפון ירושלים בעבודה ללא שינה, במשך מספר ימים. גם אחרי מלחמת יום כיפור נשארתי בתפקיד זה, והייתי מתייצב בפיקוד בזמן תרגילים או ביקורת נפ"קים וקווי נל"ן, או לישיבות מטה וקורסי רענון עם קציני האספקה בפיקוד.

בגיל 54 הגיע זמני להשתחרר משירות המילואים. השחרור שלי נדחה כאשר לאחר הפצרות מצד מפקדי בחייל הסכמתי להתנדב לשירות נוסף. הייתי שייך לגדוד המילואים 774 של פיקוד מרכז. את תפקידי כקצין תנועות המשכתי עד גיל ,58 ואז קיבל אותו מישהו אחר, צעיר יותר.


בשנת 1982 נדרשתי לעלות לשרות בלבנון עם חלק מגדוד המילואים הפיקודי, בפיקודו של סגן-אלוף (מיל') דוד מרגלית. התפקיד היה - אבטחת מחנה 'אנצאר' - שבו רוכזו מחבלים וחברי ארגון פת"ח שנלכדו בלבנון. לצורך התפקיד גויסו גם יחידות משטרה צבאית מפיקוד דרום ומפיקוד צפון. במחנה 'אנצאר' רוכז כוח במסגרת גדוד ואני מוניתי לסמג"ד, לצורך המשימה. במחנה היו 20 מכלאות גדושות עם עצורים. הסניטציה היתה בעייתית וריחות הצחנה היו באויר דרך קבע. המכוניות שהיו מגיעות למחנה היו משלושה סוגים: ביוביות, שהיו שואבות את תוכן המחראות שבמכלאות ונוסעות למרחק מהמחנה ומרוקנות את תוכנן, מכולות מים שהביאו מים הראויים לשתיה לאלפים ששכנו במחנה, ומכוניות שהביאו את האספקה.

מצה"ל שוחררתי בחודש יוני 1983. סגל הגדוד הפיקודי של חיל משטרה צבאית 774, ערך לכבודי מסיבת פרידה והעניק לי מזכרת - המוצגת כאן.

לחצו על שתי התמונות הבאות כדי להגדיל אותן בחלון חדש

במעמד סגל פיקוד מרכז בראשות הקמצ"ר, אמיל אלימלך, נפרדתי מצה"ל סופית.

 

סיורים, תרגילים וטיולים

בכל שנות שירותי השתתפתי במבצעים, בסיורים ותרגילים במסגרת קורסים שונים, וגם בטיולים שאורגנו על-ידי היחידות השונות.
טיול מיוחד שכנראה לא אוכל לחזור עליו היה בזמן שרותי בלבנון. עם מספר קצינים מהחיל ומגדוד מילואים ירושלמי שהיה בתפקידי שמירה, מחוץ למחנה 'אנצאר', התארגנו לסיור ברחבי לבנון. דרך 'נַבָּטִיֵה' נסענו ל'חַצְ?יָה' ומשם דרך ה'בַּקָה' ל'ג'?ל בְּר?ך' שבפסגתו ממוקמת תחנת שידור. משם נסענו לשפך ה'זהרני', ל'בַּעבֱּדה', ל'גֶ'זין' וחזרה ל'אנצאר'. באותה תקופה ניתן היה לנסוע ברחבי לבנון בצורה חופשית, לאכול במסעדות ולקנות בחנויות. לאחר שגמרתי את שרותי שם, החמיר המצב, ולא ניתן היה כבר לנוע בצורה חופשית ובטוחה.

קצת מפעילויות אלה הונצחה בתמונות המוצגות בזה.


[בתרגיל ניווט בגליל בשנת 1953, במסגרת קורס השתלמות לקציני מ"צ.]

 

התמונות הבאות הן מסיור שנערך לסגל הפיקוד ברחבי מדבר סיני.

[בראס-נצראני וב'אבו-רודס']

[ב'סנטה-קטרינה']

[בתעלת סואץ (בתמונה משמאל, נראית הגדה המערבית - היא מצרים)]

אחת המשימות שהוטלו עלי היתה שמירה על טייס הליקופטר סורי, שנשבה על-ידי צה"ל ורגליו נקטעו. הוא נשמר בבית החולים בבאר-יעקב במשך חודשים רבים עד שהחזירו אותו לסוריה. היה חשש שכוחות קומנדו סוריים ינסו לחלץ אותו משביו. לצורך שמירה עליו הוקם מאהל סמוך לבית החולים, וזקיפים שמרו עליו 24 שעות ביממה. הקצונה שהיתה אחראית על המשימה היתה של קציני מ"צ במילואים, ונדרשה דרגת רב-סרן לפיקוד על היחידה. שתי התמונות הבאות הן מאותה תקופה.

שני ידידי-אמת היו לי בחיל. אחד הוא חיים שושן שהיה רב-סמל אצלי במחלקה בחטיבה, והשני יגאל ראם ז"ל, שאף הוא היה במחלקה מס' 1 בקורס השני בתקופת בסיס האימונים. חיים סיים כרב-סרן במילואים ויגאל ראם סיים כרב-סרן בקבע. יגאל היה קצין התנועה של החיל וישב במפקדת קמצ"ר. הוא היה זה שקיבל את אופנועי ה'אינדיאן' הראשונים שנרכשו לשירות במחלקות התנועה של החיל.

[כיתת אימון בקורס השתלמות קצינים שבו הדרכתי.
בין העומדים, בלי כובע, יובל הופנקו, לימים מפקד תזמורת צה"ל]

 

הרחבת המשפחה

בשנת 1953 הכירה לי בת-דודי תמר את חברתה לעבודה מרגלית לבית פידלר. ב-5 במאי 1954 נישאנו.

ב-10 לפברואר 1955, נולדה לנו בתנו עירית – אימו של רענן בלטנר שנולד ב-8 לאוקטובר 1974. רענן נישא למרב לבית גרינבאום והם הוריו של עמית שנולד ב-31 לינואר 2009 ושל נועה, שנולדה ב-16 לפברואר 2011.

ב-4 ליולי 1956 נולדה לנו בתנו רונית.

ב-17 לנובמבר 1958 נולד בננו אבנר שנישא ליהודית לבית סולימני, ולהם נולדו ברק ב-11 לדצמבר 1984 והילה ב-12 לינואר 1988.

ב-27 לאוקטובר 1969 נולד בננו ניר.

 

חזרה ל-Sho.co.il