הרצאה מאת יעקב מרקל

סדרת ההרצאות שזה עתה נגמרו החלו את דרכן עם משפחות שעשו ועזרו להקים את העיר העברית הראשונה תל-אביב. עקב צוק העיתים נוצר מצב שההרצאות הראשונות היו על אישים חשובים שהיו קשורים בעיר תל-אביב. ברצוני לדבר על משפחה מסוימת ואתחיל ברשותכם עם משפחת אהרון איתין שהגיע לארץ עם משפחתו והתיישב ביפו.

משפחת איתין שבגולה, ראשה היה סעדיה איתין. היא התגוררה בעיר בריאנסק שברוסיה. סעדיה, היה אחד מהחטופים של הצאר ולאחר שהצליח לשרוד את תקופת הצבא הורשה לחזור לעירו ולהתיישב בה.

לאותה עיר הגיע גם גדליהו רוזנרוט (שהיה גם הוא חיל בצבא הרוסי שנלקח מפולין והוצב בבריאנסק). שתי המשפחות נפגשו וכתוצאה מהמפגש המשפחתי הזה נשא גדליהו את בתו של סעדיה איתין, היא אחותו של אהרון איתין לאישה ואהרון איתין נשא לאישה את איטה.

אהרון איתין נולד באוקטובר 1864.

החל לעבוד בבית דפוס רוסי וכך למד את המקצוע. לו ולאשתו איטה נולדו להם חמישה ילדים, שלוש בנות ושני בנים. בצעירותו חבר לתנועות ציוניות, והוא 'נלכד' ברעיון הציוני השאיפה לעלות לארץ ישראל תפסה גם אותו.

הוא עלה ארצה עם משפחתו, אישתו וחמשת ילדיו – בשנת 1906 והתיישב ביפו. בבואו פתח בית דפוס עם ציוד שהביא איתו - מכונת דפוס ידנית וסט של אותיות רוסיות ועבריות. וכך נוסד בית הדפוס המסחרי הראשון ביפו.

הוא החל לשרת את הציבור ביפו בהדפסות שונות כגון: כרטיסי ביקור, נייר מכתבים והזמנות. בבית הדפוס החלו לייצר חותמות גומי עבור בעלי עסקים ומוסדות שונים. ברור שכדי לנהל את בית הדפוס היה צריך לקבל פירמאן ולכן נאלץ לשרת גם את מוסדות השלטון התורכי ביפו. בצורה זו גם התוודע אל ראשי השלטון התורכי.

הוא דאג להשכלת ילדיו ושלח אותם ללימודים. ביתו דיבשה למדה מתמטיקה בשוויץ ולימים הייתה לפרופסור למתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. בנו סעדיה שנקרא על שם סבו נשלח ללמוד הנדסת חשמל, וכאשר פנחס רוטנברג פתח את משרדיו בחיפה היה הוא המהנדס הראשי שם. בנו נחום למד צינקוגרפיה וכאשר חזר לארץ פתח בית מלאכה משלו והיה מהראשונים לייצר גלופות.

אהרון איתין היה ממייסדי "בית-הכנסת הגדול" בתל-אביב ומבוניו. הוא תמך גם בתלמידים בודדים שגרו בתל-אביב ולמדו בה כגון רפאל קלצקין שקיבל ממנו מילגה על-מנת שיוכל להמשיך וללמוד.

אחיינו של אהרון איתין, סעדיה, בנו של גדליהו שנקרא אף הוא על שם סבו, אביה של אמו פייגה-מנוחה עלה לארץ ב-1907 והוא כמעט בן שְמונַה עשר שנים. גם הוא עלה לארץ מתוך רגש ציוני עמוק כפי שהיה מקובל בתקופה זו. בעלותו ארצה ידע עברית כהלכה מתוך לימוד עצמי וגם מפני שבבית דיברו עברית. הוא עלה בגפו ללא פרוטה בכיסו והתאכסן בבית דודו אהרון איתין וגם נכנס לעבודה בבית הדפוס.

כעבור זמן מה העביר אהרון את בית הדפוס לתל-אביב. ברבות הימים,  קיבל בית הדפוס את השם "דפוס איתין את שושני". בדפוס זה הודפס לראשונה עיתון "הארץ" ועיתונים שונים שהיו קיימים באותה תקופה.

סעדיה שושני נולד בי"ט באדר א' תרמ"ט (20.2.1889) בבריאנסק שבפלך אוריול שברוסיה. הוא עלה לארץ באוניה 'קורנילוב' בנובמבר 1907.

הוא היה מוכר בין צעירי יפו כחבר ומנהיג שניתן לסמוך עליו, כפי שמספר אברהם קריניצי חברו באותם ימים על אחד המקרים שקרו ב-1908 בפורים: ערביי יפו נהגו להציק ליהודים בכל הזדמנות שהייתה להם. בתקופה שלפני ייסוד "אחוזת-בית" נהגו הערבים להתנכל ליהודים ובעיקר ליוצאי תימן. בפורים 1908 הוחלט לשים לדבר סוף וצעירי יפו היהודים  הכינו באחד מבתי הקפה של יפו נשק קר. בין הצעירים היו אברהם קריניצי וסעדיה שושני ואחרים. כאשר הערבים באו שוב לתקוף כדרכם את היהודים התנפלו עליהם הצעירים והחזירו מלחמה שערה כראוי. אחד היהודים השתמש בפגיון של אברהם קריניצי, כדי לדקור ערבי והשמועה בין הערבים הייתה שקריניצי בעצמו עשה זאת. ה'קיימקם' (המושל הטורקי) פנה לקונסול הרוסי שיטפל ביהודים וזה מצדו שלח חיילים שירו על הצעירים שהתבצרו בבית המלון של "חיים בורך".

14 צעירים נפצעו והשאר ברחו. בין הפצועים היה יצחק שמישלקביץ (יצחק בן-צבי, לימים נשיא המדינה) וסעדיה נשא אותו על גבו לבית החולים "שער ציון". [מספר תושבי יפו היה אז 40 אלף ומספר התושבים היהודים היה שמונת אלפים].  סעדיה, יחד עם חבריו, פחטר וקריניצי היוו מעין ועדה שהקימה את המשטרה העברית בת"א ובראשה מינו את חיים אלפרין.

סעדיה שושני השתלב בעבודה והפך כנזכר לעיל לשותף של דודו אהרון איתין ובית הדפוס קיבל את השם "דפוס איתין את שושני".  ילדיו של אהרון לא השתלבו בעבודת הדפוס ופנו כל אחד לדרכו. סעדיה ניהל את בית הדפוס רוב הזמן לבדו, עקב מחלתו הקשה של אהרון דודו, שבגללה נאלץ לנסוע לפריס ולאלכסנדריה לצורכי ריפוי.

ב-1917 נרכש מגרש בדרך העולה מיפו לכיוון תל-אביב. (כיום דרך יפו 5 פינת רחוב רענן) הרחוב נקרא על-שם יצרן השוקולדה באותם ימים, מר רענן. ב-1926 פשט בית חרושת זה את הרגל ונמכר במכירת חיסול למר ישראל ליבר ששיקם אותו והביא מכונות חדישות יותר להפעלתו, אך את שם הרחוב לא שינו והוא נשאר "רענן".

בתום מלחמת העולם השניה החלו לבנות את בית הדפוס החדש והובאו לארץ מכונות דפוס משוכללות. סעדיה הקים משפחה ונולדו לו שני בנים - שמואל ויונה.

בבית הדפוס החדש הודפסו ספרים להוצאת "שטיבל", להוצאת "מוריה" (שהפכה לימים ל"מסדה"), את כל ספרי "אחד-העם" וספרי "התקופה".  ספרים של הוצאת "אמנות" של שושנה פרסיץ וגולת הכותרת הייתה הוצאת ספרו של אברהם אלתר דרויאנוב -  'ספר הבדיחה והחידוד', שלושה כרכים שלמים, אותם קיבץ דרויאנוב משפות שונות, בעיקר אידיש ותרגמם לעברית.

אל חדרו של המגיה סעדיה בבית הדפוס היו מגיעים רבניצקי וברקוביץ' שהדפיסו את ספריהם ובאו לבדוק אם לא נפלה טעות בהדפסה. כך נוצר מעין חדר תרבות שבו ישבו הסופרים והיו דנים בענייני ספרות. ספר מיוחד בזמנו שהודפס בדפוס היה ספרו המיוחד של המהנדס קַסֶל אשר הכיל את כל הטבלאות והנוסחאות הטכניות והכימיות שהיו ידועות ומפורסמות בספרות הלועזית ותורגמו לעברית. ספרים אלו סודרו בסדר יד, אות לאות, כדי שלא טיפול אף טעות או תקלה. הדפסת הספרים ארכה שנים מספר. למעט שני הגיליונות הראשונים, הודפסו בדפוס גם גיליונות העיתון "הפועל הצעיר".

אחד הלקוחות הגדולים ואולי גם מהחשובים שביניהם היה בנק אפ"ק שסניפו הראשון היה ביפו ועם הקמת אחוזת בית עבר לרחוב יהודה-הלוי פינת רחוב הרצל. הבנק הדפיס את כל ניירת המשרד ואת ספרי הנהלת החשבונות, שטרות וחוזים כולל גם לסניף הבנק שנפתח בביירות. כמובן שכאשר החל השימוש בשקים בארץ הודפסו גם פנקסי השקים של הבנק בבית הדפוס של איתין ושושני. בתחילת שנות ה-60 תכננו לעבור לסליקה מגנטית ולצורך זה נתבקש נציג בית הדפוס לחקור מהן האפשרויות והשיטות היעילות ביותר שיתאימו להדפסה עבור הבנק. בשנות ה-70 המאוחרות ניסו לאמץ את שיטת הבר-קודים. מועצת הפרחים נתקלה בבעיית משלוח הפרחים לחו"ל בגלל עיכובים ברישום המשלוחים. המשלוח היה מתעכב בשדה התעופה זמן רב עד שהיו גומרים לרשום את פרטי המשלוח. בבית הדפוס פותחה שיטה להדפסת בר-קוד קריא במחשב שהכיל את פרטי המשלוח: את שם המגדל, את סוג הפרח והכמויות וכך נמנע עיכוב המשלוחים.

סעדיה הכיר את ראשי השלטון התורכי ולאחר המלחמה גם את ראשי השלטון הבריטי שישבו ביפו. הוא החל לעסוק בעסקנות והיה בין מייסדי אגודת "מכבי יפו". ממייסדי "התאחדות בעלי התעשייה" ו"התאחדות בעלי הבתים בתל-אביב", ובשנת 1921 ממקימי ה"הגנה" בתל-אביב, היה ראש "הקבוצה היפואית" – היא הגרעין ששמר על רכוש תושבי תל-אביב, בעת גירושם לגלות בגליל, בימי השלטון הטורקי. באותה קבוצה היו חברים גם אליהו גולומב, שלימים נעשה ראש ה"הגנה" ודב הוז.

בעקבות "המרד הערבי", בשנים 39-1936, הוקם ביוזמת ה"וועד הלאומי" מוסד לגביית כספים למימון פעולות ההתיישבות והביטחון השוטף. מוסד זה נקרא "הוועדה היישובית שליד הוועד הלאומי, כופר היישוב - ועדת הביטחון", או כפי שנקרא בפי הציבור "כופר היישוב". סעדיה שושני שימש כראש "ועדת כופר היישוב". על פועלו הרב למען היישוב קיבל את "אות המתנדב" מידי דוד בן-גוריון. כמו כן ניטע יער על שמו ועל שם אשתו חנה ביערות לטרון, בדרך לירושלים.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה קראה הסוכנות היהודית לצעירים, להתגייס לצבא הבריטי. סעדיה שושני נתמנה לעמוד בראש לשכת הגיוס. הוא היה גם חבר המפקדה העליונה של ה"הגנה".

בשנות השלושים נמנה בין מייסדי "בנק הלוואה וחיסכון בתל-אביב", ובשנות הארבעים שימש כנשיא "ארגון בעלי תעשיית הדפוס בישראל". שושני שימש כסגן ראש העיר בתקופתו של חיים לבנון, כמנהל מחלקת התיעול והביוב, וכמנהל מחלקת הגנים של העירייה. הוא דאג להביא ארצה את המהנדס ווטסון מלונדון, כדי שימצא פתרון מקיף לבעיות התיעול ומערכת הביוב של העיר, שהלכה וגדלה. מערכות אלו היו יקרות מאוד, לכן הקים קרן על שמו, "קרן סעדיה שושני לתיעול וביוב".   לסעדיה ניתן התואר של אזרח כבוד של העיר תל-אביב.

על אף פועלו הרב למען העיר תל-אביב ותושביה לא נקרא שום רחוב על שמו.

הגן הציבורי שבשכונת הדר-יוסף נתרם על-ידי עובדי מחלקת הגנים שהעריכו מאוד את תרומתו של סעדיה שושני ולכן קראו לגן על שמו.

ישראל רוקח, שהיה ראש העיר, המשיך לכתוב אל סעדיה שושני גם לאחר שכבר עזב את העירייה והיה לשר הבריאות, ולבקשו לטפל בדברים חשובים למען העיר כמו לדוגמא הקמת בריכת השחייה ביד אליהו אותה לא הספיק רוקח לבנות. צורת הפניה מדברת בעד עצמה: "אני פונה אליך כאל המוהיקני האחרון בעירייה". האם שר בישראל לא יכול היה לפנות לראש העיר המכהן?

כאשר נודע לישראל רוקח כי העירייה רוצה ועומדת למכור את מגרש סיליקט הוא פנה שוב אל סעדיה שושני לבקשו לעמוד על המשמר ולהזכיר לו כי אדמת סיליקט ניתנה לעירייה במתנה.

תמיד זה יהיה מוקדם מדי, אך סעדיה שושני נפטר בשיבה טובה – בכ"ה בכסלו תשל"ב (13.12.1971).

יעקב מרקל הוא מורה דרך וחוקר תולדות תל-אביב.

חזור

 

סעדיה מספר על פעילותו בזמן הטורקים ביפו ועל תחילתו של ארגון ההגנה

(מתוך ספר "ההגנה בתל-אביב")


בתמונה: חברי קבוצת "מכבי יפו" (סעדיה, השמאלי מבין השניים, בתחתית התמונה)

שנת תרע"ב (1912) -

אל הנהלת "מכבי" שגם אני נמניתי עליה, הגיעו ידיעות, שכנופיות ערביות ביפו זוממות משהו נגד תל-אביב הצעירה, שהייתה אז בסך הכול כבת שנתיים. קנאת הערבים בהתפתחותה של תל אביב הייתה גדולה מאוד, ורבים ביקשו להכחידה. היה חשש, שבשעת ה"קרנבל" שעמדו היהודים לערוך בפורים, יסתננו ערבים אל בין המחופשים במסכות, ויחוללו רעש ומהומה שסופה התנגשות דמים. חקרנו למקור הידיעות ומצאנו, - במידה שאפשר היה לברר – כי יש יסוד לחששות. מיד כינסנו את השכבה הקשישה יותר שבאנשי ה"מכבי" ויחד עם באי-כוח מוסדות, וכנראה גם של מפלגות (הייתה זו, למעשה, רק מפלגה אחת, בעלת השפעה, שאפשר היה לשתפה בהתייעצות ובפעולות – זו הייתה מפלגת ה"פועל הצעיר"), נתכנסה אסיפה גדולה בצריף ברחוב שבזי, אשר שימש בימים ההם מועדון של מרכז-בעלי-מלאכה, כדי לטכס עצה מה לעשות.

באותה אסיפה נתברר שלתל אביב אין כמעט נשק, ולא אמצעי הגנה – אם לא להביא בחשבון מוטות ומכשירי התעמלות אחרים לתרגילים שונים. הנשק שהיה בידי תל-אביב מנה 5 "ג'יפטים" שהיו בידי השומרים היהודים (אז כבר הייתה שמירה עברית).

לאחר דיון במשך שעות רבות הציע יוסף אהרונוביץ למנות ועדה, אשר תארגן את ההגנה בתל אביב. אני הוצעתי כראש ההגנה ומפקדה. על הועדה הטילו: לארגן את כוח האדם ולחפש אמצעים לקניית נשק בשביל תל-אביב.

האסיפה נמשכה עד שלוש בלילה. למחרת, השכם בבוקר של פורים, באתי אל דוד איזמוז'יק, שהתייחס תמיד בהבנה אל עניני בטחון, והרציתי לפניו את העניין, אף הצעתי לו לעזור בהשגת האמצעים. כעבור שעה קלה ביקרנו שנינו אצל מאיר דיזנגוף, בביתו בשדרות רוטשילד, וביקשנו שוועד תל אביב יקציב 10.000 פרנקים לרכישת נשק. דיזנגוף כינס מיד כמה מחברי הועד, בהם גם כאלה שיחסם לעניין היה יחס של זלזול, "שמנדריקיזם" וכו', ובהם גם כאלה אשר סמכו על "ידידיהם הערבים", שלא יתנו לעשות כל רע. ואף על פי כן הצלחנו – יותר משקיווינו – להשפיע על הועד, וקבלנו סך 50.000 פרנקים לקניית נשק. בשעה שמונה וחצי כבר נסענו – איזמוז'יק ואני – ליפו, כשהכסף בידינו. ברחוב בוסטרוס (כיום תרשיש) הייתה חנותו של השען יעקב זלצמן, שסחר גם בנשק ברשיון ממשלתי. קנינו ממנו שמונה 'מאוזרים' במחיר 120 פרנק כל מאוזר, ועוד כעשרים אקדחים ממינים שונים, כדורים וכעשרה 'ג'יפטים'. את הנשק הבאנו לתל אביב.

כאן נתעוררה שאלה: היכן להחזיק את הנשק? פנינו אל אברהם קריניצי (כיום ראש עיריית רמת גן) שהיה לו בית חרושת לנגרות, ושם הכינו באופן דחוף שני ארונות מעץ לבן, ובהם הסתרנו את הנשק.

סידרנו שמירה חזקה במבואותיה של תל-אביב ובתוך תל-אביב משעות הבוקר שבהן החל הקרנבל, וגם בזמן הקרנבל. לאשרם הגדול של כל אלה שהיו מוכנים, וגם לשמחתם של אלה שסירבו לתת כסף למניעת כל צרה – לא קרה שום דבר. אבל הרווח היה: בידינו נשאר נשק, אשר הביא תמיד רגש ביטחון בלבנו, כי יש לנו במה להגן על תל אביב.

לאחר מכן נתעוררו כמה חברים לחשוב על תוכנית הגנה בהיקף רחב יותר. בעלי התוכנית היו: דוד סברדלוב, שהיה חבר ה"מכבי" וגם חבר הנהלת מרכז-בעלי-מלאכה, ושלום פחטר, שהיה חבר הנהלת מרכז-בעלי-מלאכה. לדעת היוזמים יש לעשות את ההתחלה בתל-אביב, ומכאן צריכה ההגנה להתרחב על יתר ערי הארץ. כי במושבות הייתה אז שמירה בדרך כלל. אנשי המושבות עצמם היו אוחזים נשק, והיו מוכנים תמיד להגנה. כן היו כבר קיימים ארגוני "השומר" ו"הנוטר", תחילה ביהודה ואחר כך ביתר חלקי הארץ. נתעוררה שאלה על יצירת תאי-הגנה גם בערים שהישוב בהן היה מעורב – כמו חיפה וירושלים, ובשכונות היהודיות שלא היו נפרדות כבתל-אביב, אם כי תל-אביב הייתה עדיין חלק מיפו. האוכלוסייה היהודית הייתה ברובה מרוכזת ביפו ובשכונות נווה-שלום ונווה-צדק. בשוק-אל-דיר, ביפו, התרכז כל המסחר היהודי. גם בכל רחוב בוסטרוס היה בעיקר מסחר עברי, ותושביו היו ברובם יהודים.

לא יכולנו לעשות את העניין לנחלת רבים, והחלטנו ליצור קבוצה קונספירטיבית דוגמת הקבוצות הטרוריסטיות הרוסיות. התחלנו בגיוס אנשים. תחילה החלטנו, שהגרעין – הועד המרכזי – מספר חבריו אינו צריך לעלות על עשרה, והגרעין הזה יגייס תאים-תאים, ואחד לא יודע על השני, כמקובל בכל הארגונים החשאיים האלה. מי היו עשרת הראשונים (ואולי 11 או 13)? עד כמה שאני זוכר, מצאנו את החומר האנושי הטוב ביותר בין גומרי הגימנסיה "הרצליה" או מאלה שעמדו לגמור. אלה היו בחורים מעולים, מחשובי הבחורים של העם. במחזור הראשון היו: אליהו גולומב, משה שרתוק, דוב הוז, רבקה הוז. אלה היו הראשונים, שפנינו אליהם. הם היו קשורים קשר-מה עם תנועת העבודה וגם עם תנועת ה"שומר", אך נצטרפו גם לעניין הזה. מלבד ארבעת אלה גייסנו עוד כמה חברים, אף הם מבין תלמידי הגימנסיה. אחד מהם – אהרון זלנר (אחר כך שינה את שמו ל"אמיר") ועוד בחור אחד לנדס שמו. שניהם - אמיר ולנדס -  עסקו יחד אתי לאחר מלחמת העולם, ברכישת נשק שנשאר בשדות-הקרב באזור עזה-רוחמה. בעיקר רכשנוהו מן האנגלים. נצטרפו גם אחדים מתלמידי מחלקות אחרות של הגימנסיה: ציפורה מאירוב, רחל פפר, יצחק אולשנסקי (כיום – יצחק אולשן - נשיא בית-הדין העליון של מדינת ישראל). שלא מן התלמידים היו: שלום פחטר, דוד סברדלוב ואחיו משה סברדלוב (שבביתו סידרנו מין "סליק" בשביל הארכיון של המשרד הארצישראלי, ובו אף החזקנו נשק) ואהרון סברדלוב, שכעבור שנים רבות היה מן הממונים על הנשק של ההגנה בתל-אביב. כן היו באותה קבוצה נחום פפר ואחותו רבקה פפר, אחי מנחם ואחותי בילה.

זו הייתה למעשה הקבוצה הראשונה של ה"הגנה" שהלכה והתפתחה אחר כך בממדים גדלים והולכים. מה היה תפקידה של הקבוצה הזאת ? קודם כל לעסוק בהתפתחות גופנית, לחזק את ה"מכבי", לחזק את הספורט, לציין אנשים המתאימים לדעתנו להצטרף כחברים לארגון, וכן להשיג נשק, לנהל משא-ומתן עם קבוצות שמירה אחרות, כגון "השומר" ו"הנוטר", לשם שמירת הישוב ובטחונו וגם להתכונן לקראת הבאות. כאילו איזה רוח נבואה נזרקה בנו, כי משהו עומד להתרחש, במוקדם או במאוחר. זוהי ראשית ארגונה של הקבוצה, אשר פעילותה העיקרית החלה בזמן גירוש תל-אביב. קבוצה זו קיבלה על עצמה את השמירה על תל-אביב, כשזו פונתה לגמרי מתושביה. הקבוצה טיפלה, קודם הגירוש, בכל העניינים הכרוכים בהגשת העזרה לישוב. עם פרוץ מלחמת-העולם הראשונה נפסקו למעשה כל מקורות המחיה של הישוב העברי בארץ ונסתמו כל מקורות הפרנסה. התחיל מחסור גדול בצרכי אוכל. נוצרו אז ועדים שונים: ועד להקלת המצב, ועוד. אז באה גם האנייה הגדולה מארצות הברית, האנייה "וולקן" שהביאה חיטה והרבה צרכי אוכל בשביל יהודי הארץ. עזרה זו נתארגנה – אם אינני טועה – על-פי ציר ארצות הברית בקושטא, שהיה יהודי, עסקני היהדות האמריקאית, ציונים ולא ציונים, שיסדו את ה"אמריקאן ג'ואיש רליף פונד" (אר"פ) וארגנו את משלוח העזרה. למעשה נשדדו – בהסכמת ג'מאל פחה – כשני שלישים מכל המשלוח על ידי חסן בק, מושל יפו, ועל ידי הערבים ביפו.

הקבוצה הנזכרת הייתה מטפלת באימונים בנשק, אך הכול היה נעשה במסווה של ה"מכבי". ה"מכבי" היה אז פעיל מאוד לא רק בתל-אביב, אלא בכל הארץ (אגב, ידועות חגיגות ההתחרות הספורטיבית, שהיו נערכות כמה שנים קודם מלחמת העולם הראשונה כל חול-המועד פסח במושבה רחובות. באותם הימים היו מתארגנות ברחובות התחרויות על סוסים והתחרויות שונות אחרות. התחרויות אלה לא אורגנו על ידי ה"מכבי", אלא היו בהשתתפותו הפעילה).

כיצד היו מתקבלים חברים ל"מכבי"? בחירת החברים ל"מכבי" הייתה נעשית בהקפדה. היו גם הרבה מבני עדות המזרח, שמהם היו אחר כך מטובי החברים. ב"מכבי" קבלו את חינוכם הציוני-היישובי הראשון.

האימונים, גם אימונים בנשק (קליעה ועוד) נעשו בזהירות, כמובן. לא היו לנו מומחים מיוחדים, ומה שעשינו – עשינו באמצעות ה"מכבי". בפרט נעזרנו הרבה על-ידי המחנך והמדריך של ה"מכבי" צבי נשרי (אורלוב).

כשגזר ג'מאל פחה את גזירת הגירוש, נמצאו עסקנים שדאגו לכל – לעגלות, למזון וכדומה. מאיר דיזנגוף, אברהם לב, דוב פולני, יחיאל פולני – אלה היו העסקנים הוותיקים, ואילו אנחנו, בני הנוער, חברי ה"קבוצה", טיפלנו – בענייני בטחון. היינו בקשרים עם הגליל (שם נתרכזו רוב המגורשים) היינו בקשרים עם העגלות שהובילו את המגורשים, שלא תארע להם תקלה בדרך. ראינו חובה לעצמנו לשמור על היוצאים. עם זה העלינו את השאלה בפני ועד תל-אביב (הועד היה מורחב אז. קראו לו "ועד להקלת המשבר" או "ועד להקלת המצב"): מה יהיה עם צאתנו מתל-אביב – יפו ? הבענו את פקפוקינו, אם נכון הדבר לעזוב את תל-אביב. ראשית, אי-אפשר להוציא את כל הרכוש שיש בה. שנית, יש חשש להריסת הבתים. שלישית, חרפה היא לעזוב את תל-אביב. היה גם חשש, שהגירוש לא יהיה מתל-אביב בלבד, כי הפקודה הייתה גירוש מכל הישובים השוכנים לחוף הים. ונימוקו של ג'מאל פחה היה: החשש, שהאנגלים יבואו דרך חוף הים. על כן ציווה לפנות את כל חוף הים, אחר כך צמצמו והקלו קצת את רוע הגזירה. ואז באה הקבוצה  לידי מחשבה, שהמטרה העיקרית, המטרה שלשמה נוסדה, היא לשמור. פנינו אז לוועד תל-אביב ודרשנו לנקוט באמצעים להשארת שמירה בתל-אביב, היינו – שומרים. לא קבוצת השומרים שנשארו לשמור על תל-אביב בזמן הגירוש יצרה את ה"קבוצה" אלא קבוצת השומרים הייתה תוצאה ישירה של ה"קבוצה" שגם קודם לכן עסקה – כפי שסיפרתי כבר – בענייני בטחון. התחיל מתנהל משא-ומתן בין דיזנגוף – שהיה למעשה ראש הועד הזה – מפני שלא היה קשור באופן רשמי עם המוסדות הציוניים, אלא קרוב יותר אל הישוב, וגם השלטונות לא ראו בו אדם מסוכן, ובין השלטונות. דיזנגוף התקשר עם הרשות – כלומר עם המושל חסן בֶּק, – ודרש מאתו להשאיר קבוצת שומרים, אשר תוכל לשמור על הרכוש בתל אביב, ועל המיטלטלין שלא ייגנבו ולא יושמדו. הדבר לא עלה בנקל, אך לבסוף ניתנה ההסכמה וסודרה השמירה על העיר.

חזור