משפחת דבשה (טוניה) ויצחק אוקריניץ
משפחתה של דִבְשָׁה (עוּבְרָת מהשם טוניה) רוזנרוט, עלתה לארץ-ישראל – ליפו
- בחודש יוני 1912 מהעיר בריאנסק שברוסיה. היא כללה את אביה גדליהו ואת אמה
פייגה-מנוחה, את ארבעת אחיה נח, יוסף, אהרון ואליעזר, את אחותה בלה וגם את סבתה,
אם-אִמָה – עמליה (מַעְלֶה). אחיה הבכור מנחם נותר ברוסיה בגלל היותו בגלות
כעונש על היותו 'מהפכן' - כנגד משטר הצאר.
בארץ כבר היה באותה עת
אחיה של דבשה, סעדיה שעלה בגפו בשנת 1907. אך עוד לפני עלייתו של אחיה סעדיה,
הגיע ארצה בשנת 1906 דודה, אהרן איתין עם כל משפחתו ופתח ביפו בית-דפוס. משפחת
רוזנרוט שוכנה בדירה בנווה-צדק ושם גם פתחו חנות מכולת לצורכי פרנסת המשפחה.
בחודש אוקטובר
1912 השתחרר אחיה של דבשה מנחם מריצוי עונשו בהגליה בעבור היותו 'מהפכן', בזמן
שלטון הצאר ברוסיה. הוא הוגלה תחילה לארכנגלסק שבצפון הרחוק אך לאחר מכן לאחר
השתדלותה אצל השלטונות של סבתו, שגידלה אותו כבנה ואשר היו לה זכויות מסוימות
בתור אשת חייל בצבא הצאר לשעבר, הועבר למקום גלות נוח יותר – לאסתרכאן, עיר
הנמצאת מצִדו המערבי של הים הכספי - בשפך נהר הוולגה. ואז הגיע מנחם ארצה והמשפחה
התאחדה.
אך לא לאורך זמן. בשנת 1915 בגירוש הראשון כשהטורקים שליטי הארץ גרשו נתינים
שאינם טורקים למצרים, כתוצאה מהצטרפות טורקיה למדינות-הציר, גורשה משפחת הדוד
איתין וגורש גם האח נח והוא נפטר בגלותו שם ממחלת הטיפוס.
באביב של שנת 1917 עם חשיפתה של ניל"י, רשת ריגול יהודית
שפעלה מארץ-ישראל למען הבריטים, החליטו השלטונות הטורקים שזאת הזדמנות מוצדקת
לפעול נגד היישוב היהודי כולו בארץ-ישראל. אז גורשו 9000 תושבי תל-אביב ויפו
מבתיהם ומעירם והוגלו למושבות ביהודה ובגליל. בין המגורשים, גם בני משפחת רוזנרוט.
כך יצאו מתל-אביב ההורים ושלושת ילדיהם: טוניה (דִבְשָה) אהרן ואליעזר וכן סבתא
עמליה והגיעו בשתי עגלות רתומות לפרדות עם מטלטליהם בערב
פסח לסג'רה. שם התגוררו במשך שנה וחצי בביתה של האלמנה הגיורת
שרה ניצ'אייב, (כנראה מכת הסובוטניקים) שהייתה מטופלת בילדיה
שלה, עד שובם לתל-אביב בשנת 1918.
הסבתא עמליה לא זכתה לחזור אתם. היא נפטרה בהיותם בסג'רה ב-1917. סבתא עמליה
הייתה אישה נמרצת שלגביה לא היה קיים מכשול. דבר שהאמינה בו, שרצתה בו, לחמה
למענו עד שהשיגה מבוקשה וכזו הייתה מלחמתה למען הישרדותו של מנחם בגירוש הרוסי.
היא מתה שׂבֵעָת ימים ונקברה בסג'רה. שום ציון לא הוצב על קברה, לפיכך אין יודעים
את מקום קבורתה המדויק.
ארבעת האחים הבוגרים: מנחם, סעדיה, יוסף ובלה נשארו לשמור על העיר תל-אביב
הנטושה ביחד עם עוד 9 שומרים ושומרות, באישור מפקד המחוז הקומנדנט העותומאני.
עוד לפני חזרתה של המשפחה מהגלות התגייסו האח יוסף כחייל והאחות בלה כאחות,
לגדודים העבריים.
לשלמה וגיישה אוקרייניץ מדרוהוביצה נולדו ששה בנים: יוסף, אליעזר, אלכסנדר, יצחק, שבתאי ושמעון. שלמה רכש באמצעות אגודת "דורשי ציון" 80 דונם באדמות חדרה ועליהם היו כרמים ומטעים.
יצחק אוקרייניץ עלה לארץ-ישראל בגפו לפני מלחמת העולם הראשונה. הוא למד בבית ספר חקלאי שהיה קיים אז בפתח-תקווה והתגורר אצל משפחת יוספזון. אחריו באו יתר בני משפחתו והתיישבו בנחלתם בחדרה.
בזמן הגירוש
הטורקי באביב 1917 הגיע יצחק לסג'רה שם התקבצו גולים רבים וגם מתושבי פתח-תקווה.
דבשה שהייתה בת 17 הייתה כמסופר, באותה עת בסג'רה ושם פגשה את יצחק וכעבור זמן
מה, נישאו. גם הם התיישבו בחדרה, מקום בו גרו בני משפחתו של יצחק ושם מילא יצחק
תפקיד של מזכיר המועצה המקומית במשך שנים רבות.
לדבשה ויצחק נולד בשנת 1920 בן, שנקרא נח, לזכר, ועל שם דודו שנפטר בגלות – ובשנת 1924 בת, צפרירה.
לחצו כאן על מנת לצפות בעץ המשפחה
חזרה ל-Sho.co.il