בלה שושני
בלה שושני, נולדה בשנת 1897, בת להוריה
– גדליהו הכוהן רוזנרוט ומנוחה רוזנרוט (לבית איתין). להוריה נולדו תשעה צאצאים
והם (לפי סדר הולדתם): מנחם (הבכור), סעדיה (אִיסַי), נוח, יוסף, בלה, מרים (שנספתה
בת שנתיים בדליקה שפרצה בבית העץ בו גרה המשפחה), דבשה (טוניה), אהרון ואליעזר.
היא נולדה בעיר התעשייתית בריאנסק, שעל נהר הדייסנה (יובל של נהר הדנייפר), אז בפלך אוריול שברוסיה האירופית. באותם זמנים הייתה בריאנסק מחוץ לתחום המושב היהודי ברוסיה. בשנת 1905 נערכו פרעות ביהודי בריאנסק ובית הכנסת שלה חולל.
משפחתה של מנוחה איתין הורשתה להתגורר בבריאנסק, הואיל ואבי המשפחה, סעדיה איתין שרת בצבא הצאר ניקולאי השני (הוא נמנה על הילדים היהודיים "החטופים"). גם גדליהו רוזנרוט היה מגויס לצבא הצאר (שם עבד כחייט). בשהותו עם יחידתו ליד בריאנסק הכיר גדליהו את מנוחה והם נישאו בסתר, שכן אז, נאסר על חייל להתחתן. ומיד כשהשתחרר גדליהו משירותו הצבאי הפכו הנישואים המוסווים, לרשמיים.
לאחר הקונגרס הציוני הראשון נדבקו גם משפחות איתין ורוזנרוט בחיידק הציוני ולאחר מותו של הרצל, המירה משפחת רוזנרוט את שם משפחתה הלועזי לתרגומו העברי – שושן-אדום. בשם זה עלתה המשפחה ארצה. רק לאחר זמן, החליפה המשפחה את שמה לשושני.
בשנת 1907 החליט דודם של בני משפחת רוזנרוט, אהרון איתין, שהיה בעל בית דפוס בבריאנסק, לעלות לארץ ישראל עם משפחתו וצרף אליו כעבור שנה, את אחיינו האהוב עליו סעדיה שושני. עם עלייתו ארצה פתח הדוד אהרון איתין בית דפוס ביפו.
ביוני 1912, בסיועו של הדוד אהרון איתין, עלתה משפחת גדליהו ומנוחה שושן-אדום (רוזנרוט) ובני ביתם, לארץ ישראל. עם בני המשפחה העולים נמנו הילדים: נוח, יוסף, דבשה, בלה, אהרון ואליעזר. הבן הבכור מנחם, הורחק ברוסיה לגלות בגין פעילות נגד המהפכה, והוא עלה ארצה רק כחצי שנה מאוחר יותר.
את לימודיה היסודיים סיימה בלה בבית הספר היהודי בבריאנסק, של למדה גם קצת עברית. ברם, בכל שנותיה העדיפה לשוחח עם בני שיחה, כולל אחיה, בשפה הרוסית. כך גם העדיפה לקרוא ספרות יפה בשפה הרוסית, המתנגנת, על פני קריאת תרגומם של אותם ספרים לעברית.
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 נבלם פיתוחה של העיר תל אביב ובאפריל 1917 גורשו תושבי תל אביב מבתיהם והוגלו, בדרך כלל, לגליל. בין המגורשים הייתה משפחת שושני, אשר גלתה לסג'רה (היא אילניה כיום). מניה וביה אורגנה בתל-אביב, בחשאיות, קבוצת שומרים שתפקידה היה לשמור.על הרכוש שהשאירו הגולים בבתיהם. בראש הקבוצה עמד סעדיה שושני ובין חבריה נמנו יצחק אולשן (אולשנסקי) – לימים נשיאו הראשון של בית המשפט העליון בישראל, משה שרת – לימים ראש הממשלה השני ושר החוץ של ישראל, אליהו גולומב, דב הוז, אברהם קריניצי, האחים סברדלוב, רחל פפר, צפורה מאירוב, רבקה ועדה שרתוק וכן בלה ואַחֶיהָ מנחם ויוסף שושני. בתולדות הישוב רשומה שמירה זו על תל-אביב במקום של כבוד.
עם תום מלחמת העולם השניה וחזרת משפחת שושני הגוֹלָה מסג'רה הביתה לתל-אביב (לקראת סוף
שנת 1918), הסתבר לחוזרים כי האח יוסף והאחות בלה התגייסו לגדוד העברי – גדוד
מ' של קלעי המלך, ממתנדבי ארץ ישראל. גדוד זה לא פשט את מדיו עם תום המלחמה ומילא,
יחד עם שאר הגדודים, תפקידי שמירה והבטחה. הבריטים העריכו מאד את הגדוד כחיל
משמר. בלה שרתה בגדוד עד לפירוקו במאי 1921.
בשנת
1925 נסעה בלה לברלין ולמדה שם באוניברסיטה המפורסמת של עיר הבירה הגרמנית – אגרונומיה.
לאחר שלוש שנות לימוד קִבלה את התואר האוניברסיטאי – אגרונום מדופלם. אל בלה הצטרף,
כשנה לאחר תחילת לימודיה באוניברסיטה אחיה אהרון, אשר בחר גם הוא ללמוד אגרונומיה.
האחות והאח חילקו ביניהם דירת מגורים קטנה בברלין, דירה ששימשה גם כתחנת מעבר
לסטודנטים אחרים שהגיעו מארץ ישראל. את הדירה שכרו ה"שושנים" ממשפחה
יהודית בשם ציסמן. ראוי לציין כי שני הילדים למשפחת ציסמן עלו ארצה וחיו בה שנים
רבות. אי אפשר שלא להזכיר לטובה כאן את הידידות הרבה ששררה בין דוקטור למשפטים
רודי ציסמן ואחותו תיאה לבין בלה ואחיה אהרון שושני.
עם היוודע דבר מות אימם, ב-1928 חזרו בלה ואהרון מייד ארצה.
בלה לא מצאה עבודה במקצוע האגרונומיה ועבדה למחייתה במשך שנים רבות כפקידה בחברת "שחם" שעסקה בייצור ומכירה של טפסים שונים הקשורים להנהלת חשבונות. החברה הייתה בבעלותו של יצחק רוזנטל – גם הוא, יחד עם סעדיה שושני, חבר במפקדת ההגנה בתל-אביב.
בלה
התגוררה במשך שנים רבות בחדר שכור בתוך דירת שני חדרים, במרכז תל-אביב, ברחוב
בורוכוב 24. חדרה היה מרוחק כמטחווי קשת מדירת משפחתו של אחיה אהרון, כך שיכלו
לדבר ביניהם בשפת הסימנים מחלון לחלון. שני הצדדים פיתחו מיומנות רבה בשפת הסימנים,
שכן, באותן שנים טלפון בבית היה מצרך נדיר. בלה לא נישאה מעולם ומאז שנולד לאהרון
אחיה ולאשתו רחל – בן (אורי), התייחסה בלה לאורי הקטן, גידלה אותו ופינקה אותו
– כאילו היה בנה שלה. בלה לא החסירה אף יום של ביקור בבית אחיה אהרון ולמעשה,
הייתה חלק מבית-אב זה. לכל בני
המשפחה זכור אירוע כאוב כשבלה רוקדת עם אורי על ידיה ולפתע מחליקה ונופלת עמו.
בלה הספיקה לכוון את נפילתה כך שכתפה וידה נשברו אך לאורי הקטן לא ארע רע.
בהיות בלה בת כ-55, הסתבר כי היא חולה
במחלה קשה (פוליציטומיה) שבה מתרבים והולכים כדוריות הדם האדומות, הדם נהיה סמיך
יותר ויותר, לחץ הדם עולה ותופעות לוואי אחרות לא נעימות מתרחשות. תוך כדי ניסוי
טיפול במחלה ביוד רדיואקטיבי, בבית החולים 'הדסה' בירושלים, נפטרה בלה באופן
פתאומי, בפורים תשי"ד.
בלה קבורה בבית העלמין הישן של תל-אביב, ברחוב טרומפלדור. (אזור ד', שורה ח', ק"מ 53)
רשם: אורי שושני.
חזרה ל-Sho.co.il